כבר בצעירותו אימץ רבי אלימלך מליז'נסק אל ליבו את מצוות אהבת ישראל. המשמעות שנתן למצווה הייתה מחמירה ביותר. בעיניו, הציווי "ואהבת לרעך כמוך" פירושו שכל יהודי בעולם יהיה אהוב עליך כאילו הוא אתה ממש.

יתרה מזו, הוא תבע מעצמו דרישה שלכאורה היא בלתי-אפשרית: שלא לחוש כל הבדל, אפילו קל שבקלים, בין אהבתו לבני משפחתו ובין אהבתו לכל יהודי, יהיה מי שיהיה. וכי יש מי שמסוגל להגיע לשליטה נפשית נשגבה כל-כך? אך רבי אלימלך הציב לעצמו את המטרה הזאת, ולא חסך מאמצים נפשיים להשגתה.

יום אחד שב רבי אלימלך לעירו אחרי גלות ממושכת שעשה, כחלק מעבודת ה' שלו. זו הייתה תקופה ארוכה שבה לא ראה את בני משפחתו. את ימיו בילה במסעות נדודים במחוזות מרוחקים, ששם איש לא הכירו, והוא דמה להלך עלוב.

כבוד רב לא נחל באותם מסעות, שאותם עשה עם אחיו, רבי זושא מאניפולי. השניים היו סופגים ביזיונות, עלבונות, ולעיתים נחשדים על לא עוול בכפם. כך עבדו לזכך את עצמם ולרכוש מדרגות עליונות בעבודת הבורא.

חלק נכבד מהסיגופים ומהייסורים של הגלויות תפסו הגעגועים לבני משפחותיהם. ימים רבים של נתק מוחלט מן המשפחה עברו עליהם. המחשבות על מצב בני המשפחה, האם כולם בריאים, כיצד הם מתקיימים – עינו את נפשם.

עכשיו פוסע לו רבי אלימלך בצעדים נמרצים ברחובה הראשי של עיר מגוריו, בדרך חזרה אל ביתו. בעוד זמן קצר יתראה עם בני משפחתו היקרים, שזה זמן רב לא ראה אותם.

לידו חולפת בעצלתיים עגלת נוסעים, העושה את דרכה מן העיר החוצה. רבי אלימלך כמעט אינו מבחין בה, שכן עגלות כאלה הן חלק מהנוף השגרתי של העיר.

אלא שמתוך העגלה בוקעים קולות שיחה רמים שלכדו את תשומת ליבו. זו הייתה שיחה ערה בין שניים מתושבי העיר, ורבי אלימלך לא יכול היה שלא לשמוע את הדברים שהתגלגלו מן העגלה אל חלל הרחוב.

"אוי!", נאנח אחד, "נשמה טובה הוא אלעזר'ל! מצווה גדולה לעשות כל מאמץ כדי להציל את חייו".

חברו החרה-החזיק אחריו: "אכן, אכן", אמר בדאגה, "אסור לחסוך בהוצאות. הלוואי שהפרופסור יסכים לבוא ולבדוק אותו".

העגלה חלפה על פניו, ועמה קולות השיחה, אבל הדברים ששמע רבי אלימלך פגעו בליבו כחץ משונן. הוא נאלם דום. חרדה עמוקה מילאה את ליבו. אוי וי! –  חשב – הלוא אלעזר'ל הוא בנו-יקירו, אלעזר שלו! ה' ירחם, מי יודע מה אירע לו? מדוע צריך לנסוע להביא פרופסור מיוחד כדי להציל את חייו? האם לקה במחלה קשה חלילה?

רבי אלימלך המודאג עמד כך, נטוע במקומו ברחוב, מביט בעגלה המתרחקת ויוצאת מן העיר בדרכה אל הפרופסור, שאולי יביא מזור לבנו-מחמדו, הנתון בסכנת נפשות.

כעבור רגע התעשת, היטיב את תרמילו על כתפו והחיש את צעדיו אל ביתו. ליבו פעם במהירות. כבר ראה את הבית בקצה הרחוב.

לפתע הבחין בהתגודדות של כמה יהודים. הללו עמדו ושוחחו בלהט, בקול רם, ורבי אלימלך לא נזקק לניסיונות רבים כדי לנחש את תוכן השיחה – מצבו הרפואי של אלעזר'ל. הוא חולה אנוש, אמרו האנשים זה לזה, ורבי אלימלך לא ידע את נפשו.

הוא התקרב עוד אל קבוצת המשוחחים, ועתה יכול היה להאזין לדבריהם בבהירות. כמה שברי משפטים, עוד רסיס מידע מקוטע, והתמונה התחוורה. אין מדובר באלעזר'ל שלו, אלא באלעזר'ל אחר, בנו של יחזקאל הבלן, שאכן חלה אנושות.

רבי אלימלך חש הקלה גדולה. אבן רחיים ענקית ירדה מעל צווארו. הוא נשם לרווחה. הסיוט הנורא התפוגג באותה מהירות שבה נוצר.

אבל אז נדרך שנית וקפא על עומדו. מחשבה חדשה וחמורה פילחה את ליבו וזעזעה את נפשו. לא ייתכן! הרהר. הוא תפס את ראשו בשתי ידיו ופרץ בבכי מר. "אוי, מיילך מיילך!", זעק בבכי, "מה אירע לך? לשם מה יצאת לגלות ארוכה כל-כך, כיתת את רגליך וסיגפת את גופך? מה התועלת בכל זה, אם עדיין אתה חש הבדל בין אלעזר'ל בנך לאלעזר'ל שני, בנו של הבלן? היכן היא מצוות אהבת ישראל, האומרת שעליך לאהוב כל יהודי כמוך ממש? הכיצד רווח לך למשמע הבשורה שבנך בריא ושלם ושהחולה הוא ילד יהודי אחר?"...

עמד רבי אלימלך ברחובה של עיר, שרוי בסערת נפש עצומה, ועשה דין וחשבון נוקב עם עצמו.

ההחלטה שהגיע אליה הייתה קשה אך נחושה. הוא הביט בביתו שבקצה הרחוב. נפשו יצאה מרוב תשוקה לצעוד עוד כמה צעדים ולפגוש סוף-סוף את משפחתו היקרה. אך ההחלטה נפלה.

קול צלול בקרבו אמר לו שטרם הגיע הזמן. עדיין לא השיג את מידת אהבת ישראל השלמה שאליה הוא שואף.

רבי אלימלך סב על עקבותיו, ויצא מן העיר לתקופת גלות נוספת.