"וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם. ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני. ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה" (בראשית לז,יב-יד). יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו והצאן בשכם, ומוזכר "שכם" כמה פעמים, כשלכאורה היה אפשר שלא לומר "שכם" בפעם השניה והינו מבינים לבד שיעקב אמר לו ללכת לשכם כיון ששלחו לאחיו והם הלכו לשם; וכן גם יוסף הלך לשכם, כך שמן הסתם יעקב שלחו לשם, מדוע היה צריך להדגיש שיעקב אמר לו שאחיו רועים בשכם? נראה שהתורה בכוונה אמרה זאת כדי להדגיש זאת בדברי יעקב, כרמז שזה הדהד ליעקב כזיכרון חזק, שידע שסיכן את יוסף בכך ששלחו לשם, כמו שאמרו חז"ל: '"וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי". א"ר חמא בר חנינא: הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין, יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני' (ב"ר פד,יג). שמה שיעקב שלחו לשכם היה בזה סכנה מצד המרחק ומצד הזכרון מה שעשו שם, שזה יכול לגרום להם לפעול כיון שכבר פעלו כך. כמו שמביא הרמב"ן על הסכנה שבמרחק, שלכן נאמר שנשלח מחברון: '"וישלחהו מעמק חברון" - יזכיר הכתוב המקום אשר שלחו משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם, ולכן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביהם' (רמב"ן פס' יד). מצד המקום אולי זה נרמז בגמ': 'תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מָקוֹם מְזוּמָּן לְפוּרְעָנוּת, בִּשְׁכֶם עִינּוּ אֶת דִּינָה, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶחָיו אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד' (סנהדרין קב,א). לכן בהדגשת שליחתו לשכם בפירוש בדברי יעקב נשמע מזה שזה היה זכור ליעקב, כיון שכמה שאדם יותר פועל כך הדבר יותר מודגש אצלו ויותר זוכרו, ולכן כעין רמז בזה שאמר במפורש שילך לשכם שממילא נשמע מזה שזה היה יותר זכור ליעקב ומצערו בזכירה ששלחו למקום סכנה. ואפשר בפשטות שבא לומר את מעלתו של יוסף, ששמע ששולחו לשכם והבין כמה סכנה יש בדבר, ובכ"ז לא התנגד ואף לא רמז לבעייתיות; שלכן מודגש שיעקב אמר לו מפורשות שהם בשכם ויוסף לא רמז לו כלום על הסכנה, אלא מיד אמר "הנני". ואף המשיך לחפשם הלאה, לדותן, ולא אמר לעצמו ששלחו דווקא לשכם והגיע והם לא שם כך שעשה את מה שהצטווה. שזהו מעלתו הגדולה של יוסף. עוד אפשר שמודגש ששלח את יוסף לשכם דווקא בשל הנעשה בעבר, שמא יבואו להזיק להם כנקמה, כמו שמביא היב"ע: 'והוה לזמן יומין ואמר ישראל ליוסף הלא אחך רע⁠(ו){ן} בשכם ודחיל אנא דילמא ייתון חיואי וימחונון על עיסק די מחו ית חמור וית שכם וית יתבי קרתא איתא כדון ואשלחינך לותהון ואמר ליה האנא'. לכן מודגש שאמר ששולחו לשכם כדי לרמז על חששו. אולי אפשר שזה בא להדגיש ששלחו במפורש לשכם, ובפועל יוסף מצאם בדותן (בראשית לז,יז); כעין רמז שדברי צדיק יש בהם מעלת קדושה, ולכן יש רמז בדבריו שאמר לשכם אע"פ שבפועל לא נמצאו שם ע"י יוסף. שזה כרמז שההפרש בגימטריה בין 'שכם' ל'דותן' הוא מאה, כרמז לגיל מאה של אברהם שאז נולד יצחק ומאז נחשבת הגזרה של ארבע מאות שנות גלות: '"כי גר יהיה זרעך" - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה' וכו' (רש"י; בראשית טו,יג). וכך גם מרמז שמצאם בדותן, שזה כתוב "בדתן" כעין רמז באותיות המקום 'דן ת', שה' דן שתהא גלות ת' שנה, שכאן זה קשור לדין של גזרת ת' שנות גלות, שה' פעל שיעקב ירד למצרים ע"י שעכשיו ה' מגלגל  את יוסף למצרים כדי שיעקב ירד אחריו לקיים את גזרת הגלות שנאמרה לאברהם. (לכן מובן שתרגם יב"ע בפס' יד: 'וּבְהַהוּא יוֹמָא הֲוָה שָׁרוּי גָלוּתָא דְמִצְרַיִם' ('ובההוא היום היה תחילת גלות מצרים' [פרשגן]. שיש כאן התחלת גלגול גלות מצרים בפועל). וכל זה בנסתר בלי ששמו לב לזה (לכן ברמז בגימטריה זה 'דותן', שזה השם בכתיב מלא, ובתורה נכתב 'דתן' בכתיב חסר, כרמז להסתרה [כחסר באותיות] כרמז שגלגול גזרת הגלות שנעשתה שם הם לא ראו, כי זה היה נסתר מהבנתם). ה' גלגל כאן את הירידה למצרים: '"וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן". אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בְּעֵצָה עֲמוּקָּה שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁקָּבוּר בְּחֶבְרוֹן, דִּכְתִיב {בראשית ט״ו:י״ג} "יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ"' (סוטה יא,א). אולי בזה מובן שכעין יעקב התנבא ולא ידע מה ניבא, שאמר ליוסף ללכת לשכם כדי לגרום להצלתם, וכך יצא שבשליחות זו יוסף ירד למצרים ונעשה הצלה ליעקב וביתו, שהיו צריכים לרדת כדרך הגולים בשרשראות של ברזל וע"י יוסף ירדו בכבוד: 'א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב (הושע יא, ד) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה" וכו' (שבת פט,ב). אולי גם כרמז ששלחו לשכם, כעין שיקרה לו כמו שקרה בשכם, ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, ויעקב ושאר האחים רצו רק להכנס ולקחת את דינה חזרה, ובפועל שאר האחים גם בזזו את העיר ('והתשובה, כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים - יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם; ושמעון ולוי רצו להנקם מהם, והרגו כל אנשי העיר' [רמב"ן; בראשית לד,יג]). וכך גם קרה ביוסף ששמעון ולוי רצו להורגו כמו שהרגו את אנשי שכם ('"שמעון ולוי אחים"- בעצה אחת על שכם ועל יוסף' וכו' [רש"י ; בראשית מט,ה]), וראובן רצה לשים אותו בבור ולהוציאו אח"כ ולהחזירו לאביו (בראשית לז,כב; רש"י) כמו יעקב במעשה דינה שרצה להוציאה חזרה לביתו, ושאר השבטים מכרו את יוסף והתחלקו בכסף כעין שבזזו את העיר שכם (יחד עם הוצאת דינה מבית שכם שם הוא סגר אותה שלא תחזור ליעקב, וכך כאן הם הוציאו את יוסף מהבור בו היה כלוא). אולי גם יותר בעומק יש רמז בדימוי מעשה שכם ומכירת יוסף: שיוסף נשלח לשם  כדי שיתגלגל שירדו למצרים, וגלות מצרים זה על שאברהם לא קירב את אנשי סדום לשכינה: 'ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). ובדומה מעשה שכם קרה בעקבות שיעקב לא פעל ע"י דינה לקרב את עשו לשכינה: '"ואת אחד עשר ילדיו" - ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו; ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם' (רש"י; בראשית לב,כג).