בס''ד  פרשת וישלח: האם מותר לאכול גלידת תות שיש בה שרצים שרוסקו

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על איסור גיד הנשה, שייסודו במאבקו של יעקב עם המלאך: ''וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ, עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה''. כפי שראינו בעבר, נחלקו התנאים בגמרא בפסחים (כב ע''א) האם יש טעם בגיד הנשה, מחלוקת המשפיעה על דינו של בשר כשר שבושל עימו, שרק אם יש בו טעם הוא ייאסר.

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד סה, ח - ט) כדעה הסוברת שאין בגיד הנשה בנותן טעם, ולכן אם התערב בתבשיל, אין צורך לבדוק האם יש בתבשיל פי שישים על מנת לבטלו. אמנם, השומן היוצא מהגיד הפנימי ומהגיד החיצון (האסור רק מדרבנן), נחשב כגיד עצמו, ולכן אסור וצריך להתבטל בשישים. זאת בניגוד לשומן היוצא מהגידים המשתלחים משני הגידים הנ''ל, שמעיקר הדין מותרים באכילה (שכן לא מדובר בגיד הנשה עצמו), ובכל זאת ישראל קדושים החמירו על עצמם, ולא אוכלים שומן זה. ובלשונו:

''שני גידים הם בירך, אחד פנימי סמוך לעצם והשני חיצון סמוך לבשר, ושניהם אסורים וצריך לחטט, אלא שהפנימי אסור מן התורה והוא הפושט בכל הירך, והחיצון אסור מדבריהם. וקנוקנות שבשניהם אסורים מדבריהם וצריך לחטט אחריהם. ושומנם, ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור. גופו של גיד אינו אלא כעץ שאין בו טעם ואף על פי כן אסרתו תורה, לפיכך אינו אוסר תערובתו בפליטתו. והקנוקנות והשומן יש בהם טעם, לפיכך אוסרין תערובתן בפליטתן.''

כפי שכותבת הגמרא במסכת פסחים, גיד הנשה נחשב 'בריה', משום כך בניגוד לאיסורים אחרים הבטלים לרוב בשישים (שכן לעיתים בטלים מאה או מאתיים), איסור זה אינו בטל. בעקבות כך נעסוק השבוע בדין 'בריה', נראה האם אכן היא אינה בטילה לעולם וההשלכות לדיני ברכות, מה דין מינים המאוסים, והאם מותר לטחון פרי שיש חשש סביר שיש בו שרצים ולאוכלו אחר כך.

בריה במיני דגן

המשנה במסכת מכות (יג ע''א), מביאה מחלוקת בין רבי שמעון לחכמים, כמה צריך לאכול כדי להתחייב באיסור אכילת טבל. רבי שמעון אומר שדי בכל שהוא, ואילו לדעת חכמים יש לאכול כזית, וככל איסורי אכילה. מקשה רבי שמעון, והרי חכמים סוברים שהאוכל נמלה חייב מלקות, למרות שלא אכל כזית, כיוון שזו 'בריה' שלמה, ואם כן גם בנידון של טבל, גם אם לא ילקו על כל שהוא, היה להם להלקות האוכל חיטה שלמה, שכן זו בריה. חכמים חולקים וסוברים, שרק בבעלי חיים אומרים דין בריה.

מדוע רק בבעלי חיים אומרים דין זה? ייתכן שטעם הדבר הוא, שהסיבה שמתחייבים על אכילת בריה גם אם אין בה כזית, היא בגלל החשיבות שיש בה, וכאשר מדובר בחיטה אחת, אין בה מספיק חשיבות, ובניגוד לבעל חיים (או חלק ממנו), שיש בו חשיבות. על בסיס אותו עיקרון, הגמרא במסכת חולין (ק ע''א) כותבת, שגיד הנשה אינו בטל כמו שאר איסורים, שכן גיד זה, בשלמותו נחשב 'בריה' (על אף שלא מדובר בכל בעל החיים), וברייה אינה בטילה ברוב. ובלשון הרמב''ם (מאכלות אסורות ב, כא):

''זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית (לוקה), כשאכל כזית מבריה גדולה או שצרף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שיאכל כזית, אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו הייתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה, ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה הואיל ואכלה כולה לוקה.''

למרות שכאמור חכמים סוברים שאין דין בריה חל על מאכלים, יש שכתבו שיש לחשוש לדין בריה בהלכות ברכות. התוספות (ברכות לט ע''א ד''ה בצר), כאשר דנו בשיעור אכילה עליו יש לברך ברכה אחרונה (שכן לשיטתם ברכה ראשונה יש לברך בכל אכילה), הביאו את דברי רבי יוחנן המובאים בירושלמי (שם ו, א), עליו מסופר שכאשר היה אוכל זית, גם אם היה קטן משיעור ברכה היה מברך עליו ברכה אחרונה, שכן הוא היה בריה. אלא שלכאורה, הבבלי לא מביא דין זה, ובעקבות כך נחלקו הראשונים:

א. התוספות (שם) כתבו שאכן בעקבות כך, אין הלכה כדברי הירושלמי בזה, וכן עולה מדברי הרמב''ם, שלא כתב שיש לברך ברכה אחרונה על בריה. ב. רב יוסף (תוספות שם) לעומת זאת, סבר שהבבלי מודה לדברי הירושלמי, אלא שהבבלי דן בזית שהוציאו את גרעינו לפני האכילה, ולכן כבר לא מדובר בבריה שלמה. ג. רבינו יונה (כז ע''ב בדה''ר) חילק בין פרי שלא רגילים לאוכלו שלם, כמו זית שמוציאים את גרעינו, שאז גם אם אוכלו שלם בטלה לדעתו (ועל כך דן הבבלי). לבין פרי שרגילים לאוכלו שלם כמו רימון, שאז האוכלו בשלמותו צריך לברך ברכה אחרונה, גם אם אין בו כזית (ועל כך דיבר הבבלי). ובלשונו:

''אבל לעניין הדין אפשר להעמיד התלמוד שלנו עם התלמוד ירושלמי, ונאמר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו, צריך שיהיה בו שיעור מלבד הגרעין, שכיון שאין דרך לאכלו עם הגרעין נמצא שלעולם לא הוי בריה ומפני זה הוצרך לומר בתלמוד שלנו דבזית גדול עסקינן. אבל אם הוא דבר שדרך לאכלו עם הגרעין שלו, כגון גרעין של רמון אם אכל אחד מהן אף על פי שאין בה בין הכל כזית, דיינינן ליה בריה ומברך לאחריו.''

למעשה פסק השולחן ערוך (או''ח רי, א) שמחמת הספק, מי שאינו מתכוון לאכול כזית פרי, יש להשתדל שלא לאכול בריה ממנו, שמא חייב בברכה אחרונה. מכל מקום, במקרה בו אכל, לא יברך ברכה אחרונה. עוד הוסיף הרמ''א (שם), שבמקרה בו הוציא את הגרעין מהפרי, הדבר פוגם בשלמותו ואין הוא נחשב בריה יותר.

האם בריה בטלה

כאמור, בכל הנוגע לביטול בריית איסור ברוב, בריה הבאה ממיני דגן אינה נחשבת בריה. אולם, בעוד שבבבלי משמע שבריה זו אינה בטילה כלל, בדומה להלכות ברכות שראינו לעיל, בירושלמי (תרומות ח, י) עולה לא כך. הירושלמי כותב, שבמקרה בו כבשו דג טמא בדג טהור, אם יש בטהור פי תשע מאות ושישים הוא בטל, ומכאן משמע שבריה כן בטלה באופן מסויים:

א. הרא''ש (חולין ז, לג) ורוב הראשונים סברו, שלמעשה גם דעת הירושלמי אינה שבריה בטלה. להבנתו, כאשר הגמרא כותבת שדג טמא בטל, אין הכוונה לגופו של הדג, אלא לציר היוצא ממנו, שכמובן אינו נחשב בריה. ב. הרשב'''א (שו''ת א, רע) חלק וסבר, שהירושלמי מדבר על הדג ממש, ואכן בריה בטלה בתשע מאות שישים.

ביטול לכתחילה

להלכה פסקו השולחן ערוך (יו''ד ק, א) ושאר האחרונים כדעת הרא''ש, שבריה אינה בטילה. אמנם כאמור, בריה נחשבת בריה רק כאשר היא שלמה, ולא שנתרסקו איבריה, אז בטלה. משום כך דנו הפוסקים, האם מותר לעשות גלידת תות, שעל אף שיש אומרים שנחשב כמוחזק בנגיעות דבר המחייב בדיקה, בעקבות הריסוק החרקים הנמצאים בפנים מאבדים את שלמותם ובטילים:

א. הגמרא במסכת ביצה (ד ע''א) כותבת, שבמקרה בו נפלו בשוגג עצי מוקצה לתוך התנור ביום טוב, מותר להוסיף עליהם עצי היתר שיבטלו אותם ברוב (שכן מדובר ביבש ביבש), ולהצית את כל העצים. עוד מוסיפה הגמרא, שעל אף שאסור לבטל איסור לכתחילה, דין זה נכון רק באיסורי דאורייתא, ולא באיסורי דרבנן, ומוקצה הוא מדרבנן. על בסיס כך כתב הרמב''ם (מאכלות אסורות טו, כה - כו), שבמקרה בו נפל חלב לתבשיל עוף (האסור רק מדרבנן), מותר להוסיף עופות עד שיהיה פי שישים כנגד החלב.

ב. התוספות (פסחים ל ע''א לשהינהו) חלקו וסברו, שעל אף שהגמרא כותבת שמותר לבטל איסורי דרבנן, אין הכוונה לכל איסורי דרבנן, אלא דווקא לאיסור מוקצה והדומים לו, דהיינו שאין להם שורש וייסוד בתורה (ובניגוד לעוף בחלב, המשתלשל מאיסורי בשר וחלב), וכמו הדוגמא של עצי המוקצה בה משתמשת בגמרא. ובסברא, שאם היה ניתן לבטל כל איסורי דרבנן, איזו משמעות יש לפסיקה שאיסורי דרבנן גם צריכים ביטול בשישים? פשוט כל פעם שהיה נופל חלב לעוף, היו מוסיפים עליו עוף נוסף ומבטלים אותו.

ג. הרא''ש (ביצה א, ב) בגישה המחמירה ביותר סבר, שכאשר נפסק שמבטלים איסור דרבנן לכתחילה, הכוונה דווקא למקרה הדומה לעצים, שלאחר שמבערם יחד עם עצי ההיתר, לא נשאר מהעצים האיסורים בעולם ('מקלא קלי איסורא'), אך שאר איסורים הנשארים, כמו ביטול חלב בעוף, או ביטול מוקצה בתבשיל, אינם בטלים.

דבר שאינו מתכוון לבטל

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד צט, ד) כדעת הרמב''ם, שבמקרה בו נפל בשוגג כל איסור דרבנן שהוא מותר לבטלו[1]. הרמ''א (שם) חלק ופסק כדעת הרא''ש, שרק כאשר האיסור מתכלה במהלך הביטול, וכמו עצים שנפלו למדורה, מותר לבטלם. אלא שבין כך ובין כך, אין לנקודה זו נפקא מינה לנידון שלנו, שהרי חרקים בירקות ופירות הם מדאורייתא, ובכל מקרה אסור לבטלם. אלא, שיש לדון בנקודה נוספת, האם למבטל החרקים יש בכלל עניין שיהיו בתערובת:

א.  רבינו דוד הכהן (אורחות חיים איסורי מאכלות, מב) ובעקבותיו השולחן ערוך (יו''ד פד, יג) נקטו, שבמקרה בו נפלו נמלים לתוך דבש, ניתן לחממו ובזכות כך הנמלים יעלו לראש הצנצנת. וגם אם החימום יגרום לפליטת טעם נמלים לתוך הדבש, טעמם בטל. ולמרות שהטעם אסור מדאורייתא אין בכך איסור לכתחילה, שכן דין זה נאמר במקרה בו יש רווח מהאיסור שבטל, עצים שנפלו למדורה, חלב שהתווסף לתערובת וכדומה. ואילו במקרה זה אין לאדם רצון בנמלים בתערובת, והיה שמח להעלימם. ובלשונו:

''מעשה אירע בבית החכם ר' אליעזר, שנמצאו נמלים בכלי דבש ושאל מה יעשה. ואמרו לו חכמים שהיו שם שיחמם הדבש עד שיהא נתך, ויסננהו וישארו הנמלים למעלה. וענה הוא למתירין והרי נמצא שמבטלין אסור משהו לכתחילה, שהרי יפלטו הנמלים בדבש. והשיב לו רבו ר' דוד הכהן, אין כאן בטול אסור שהרי כוונתנו אינה אלא לתקן הדבש.''

ב. בשו''ת שרידי אש (ב, כב) נראה שחלק על היתר זה, שכן כתב שהסיבה שמותר לחמם את הדבש היא מחמת כך שברור ממעשיו שכוונתו לסנן את הדבש מהנמלים הנמצאים בו, ורק כבדרך אגב נפלט טעם אסור לדבש. בטחינת תותים (לדוגמא), אין כוונת הטחינה לסלק את האיסור, אלא להופכו לרסק, ולכן ייתכן שיש בכך ביטול איסור לכתחילה.

בריה מאוסה

למרות האמור, גם לדעת השולחן ערוך והצועדים בשיטתו, ציין הרב יצחק דביר (אתר כושרות) שייתכן שישנה בעיה בחלק מסוגי הפירות (על כל פעמים הנגועים בוודאי), שכן בחלקם גם לאחר הטחינה נשארות בריות שלמות שאינן נפגעות בטחינה (אם כי יש מקום לדון בכך, שכן לאחר הטחינה קשה לאתר בריות אלו , וייתכן שאין חובת בדיקה). עם זאת, ייתכן שיש סברא נוספת להקל ממקור אחר:

א. בספר איסור היתר והארוך (לב, ו) כתב, שעל אף שאסור לאכול בריה מסריחה כשם שאסור בריה שאינה, אם נפלה בריה מסריחה לתוך תערובת, לא שייך לדונה כבריה, וכן פסק הרמ''א (יו''ד קג, א). הסברא בכך היא, שבריה אינה בטילה מחמת חשיבותה, ואילו בריה מסריחה אינה חשובה. ובלשון האיסור והיתר הארוך:

''ואפילו בריה שלימה מוסרחת שנתערבה, אף גופא בטל במינו ברוב, כגון נמלה בכשרות. ובשאינו מינו בשישים, כשאר איסורין. שאף על פי שעדיין חשובה היא אפילו למלקות דלא חילקה תורה בין שרץ המסריח לשאינו מסריח, מכל מקום לעניין ביטול, בטלה חשיבותה. מאן דאמר כעדשה מח' שרצים, וכזית מנבלה ומשרץ שנתרסק דבטלה שפיר בשיעור. וההיא עכברא דנפל לשיכרא דלקמן דחשיב לה בריה, שמא לא סרחה.''

ב. הפרי מגדים (יו''ד ק, א) חלק וכתב, שכאשר ישנה בריה המאוסה מחמת עצמה, אין מאיסות זו גורמת לביטול שמה, ורק אם המאיסות הגיעה מגורם חיצוני, רק אז היא מאבדת את שמה. כפי שכתב הפנים מאירות (ב, סז), דין זה עולה בין השאר מתשובת הרשב''א (תורת הבית ד, א), שדן בזבוב שוודאי נחשב מאוס, ובכל זאת לא כתב שאינו נחשב בריה, וציין שהוא בטל רק אם התרסק. כך פסק גם החוות יאיר (פנים מאירות שם), שלא קיבל את חילוקו של הפרי מגדים, אך טען שבכל מקרה יש לפסוק כרשב''א.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...