"ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו" (בראשית כח,יב). '"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה", תנא: כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאות, דכתיב (בראשית כח, יב) "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", "עולים" שנים "ויורדים" שנים, וכי פגעו בהדי הדדי הוו להו ארבעה, וכתיב ביה במלאך (דניאל י, ו) "וגויתו כתרשיש", וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו. תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, בעו לסכוניה, מיד (בראשית כח, יג) "והנה ה' נצב עליו"; אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם שמניף על בנו. (בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה" וגו' מאי רבותיה? אמר רבי יצחק: מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו' (חולין צא,ב). 'עולים - משמע כי הדדי ולא זה אחר זה וכן יורדים. וכי פגעו בהדדי הוו להו ארבעה - צריך רוחב הסולם להחזיק ארבעתן. גויתו כתרשיש – דיחזקאל, תרשיש ים ששמו תרשיש, כדמתרגמינן (יחזקאל א) "תרשיש" כרום ימא, מראה הים, וכתיב (יונה א) "אניה באה תרשיש". בדיוקנו של מעלה - פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב. בעו לסכוניה - מחמת קנאה. נצב עליו – לשמרו. שמניף על בנו - במניפה להצילו מן השרב. מאי רבותיה - ארבע אמות משכבו הבטיחו לתת לבניו. שתהא נוחה ליכבש לבניו - כד' אמות' (רש"י). מה באו חז"ל לומר במידות האלו, מה זה בא לומר? נראה שזה רומז למדרש אחר שאומר על המלאכים שהם רמז לארבעת הגלויות (כמו שיעקב עכשיו יורד לגלות אצל לבן): '"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". א"ר שמואל בר נחמן: אלו שרי אומות העכו"ם. דא"ר שמואל בר נחמן: מלמד, שהראה לו הקב"ה לאבינו יעקב: שרה של בבל עולה שבעין עוקים ויורד, ושל מדי חמישים ושנים, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עלה ולא ידע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא לזה אין לו ירידה?! א"ל הקדוש ברוך הוא: (ירמיה ל) "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל", כביכול אפילו אתה רואהו עולה אצלי, משם אני מורידו, שנאמר: (עובדיה א) "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם ה'"' וכו' (תנחומא "ויצא" סימן ב) [אמנם זה לא בדיוק כמו בגמ', כי כאן עלו וירדו, ובזה אחר זה לכאורה, ולא כגמ' שעלו וירדו שנים, אבל זה בשביל העיקרון מה בא הסולם והמלאכים לרמז]. כך נראה שגם כאן מרמז כנגד הגלויות, וזהו שלמדו מהנאמר על מלאך בדניאל (י,ו) "וגויתו כתרשיש", שהוא ראה זאת בהיותו בגלות: "ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל" (דניאל י,ד); וכן מה שנאמר ביחזקאל: "מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש" (יחזקאל א,טז), הוא ראה זאת בגלות: "ואני בתוך הגולה" (יחזקאל א,א). וכן מה שנאמר ביונה: "אניה באה תרשיש", מסופר שם שהוא הלך לברוח מהארץ לתרשיש: "ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה' וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה מלפני ה'" (יונה א,ג). '"לברוח תרשישה" – ים ששמו תרשיש, והוא בחוצה לארץ. אמר: אברח לי הים, שאין השכינה שורה בחוצה לארץ' וכו' (רש"י). [ובפרט יונה רצה לברוח כדי שלא להתנבא על נינוה כדי שלא ישובו בתשובה ויחייב את ישראל (רד"ק על הפס'. ומקורו במכילתא; שמות יב,א), כך שרומז על חיוב ישראל, שבסוף גלו בחובתם; כמו"כ ע"פ הסברו הנפלא של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל' שיונה רצה לברוח כדי שלא להתנבא לנינוה כדי שלא יחזרו בתשובה ויחרבו, כי הם בסוף יהיו חלק חשוב במחריבי ירושלים, אז רצונו לברוח מלהתנבא קשור ישירות לגלות]. הלימוד הוא מגודל הים, שזה כרומז שמתכוון לגלויות, לגוים שבאים להזיקנו שזה נרמז בים: "והרשעים כים נגרש" (ישעיהו נז,כ) שזהו האומות שבאות להזיקנו (ילקו"ש; נ"ך רמז תצ). וזהו כרמז למדרש שהתחלפו מלאכי א"י ומלאכי חו"ל בשל יציאתו מהארץ: 'מלאכים המלוין את האדם בארץ - אין מלוין אותו בחוצה לארץ; עולים - אילו שליווהו בארץ, ויורדים - אילו שליווהו חוץ לארץ' (ב"ר סח,יב), כך שזה רומז על יציאה לגלות. זהו שראה יעקב ארבעה מלאכים כרמז לשרי ארבעת הגלויות, וזהו שעלו וירדו ובאו להזיק ליעקב (אמנם זה לא בדיוק כמו התנא הקודם, כי כאן עלו וירדו ובתנא הראשון זה שנים עלו ושנים ירדו, אבל זה העקרון מה בא לרמז ולאו דווקא שעשו דווקא כך ולא כך), שזהו רמז לשיא הנזק שזה בגלות שהוא כעין מיתה. וזה ע"י שראו את מראה יעקב כדמות אדם שבמרכבה, שזהו שמטרתנו בעולם זה לגלות את שם ה' בעולם, להיות מרכבה לשכינה, ולכן כשחוטאים ולא עושים זאת אז באים צרות וגלות; וכן כשיוצאים לגלות יש בזה גם תיקון למקום שם, שזהו כגילוי קשר לשכינה, לקדושה בעולם. בנוסף, המלאכים רצו להזיק מקנאה (רש"י), שזהו רמז שהגוים שונאים את ישראל (ולכן פוגעים בנו בגלות) בשל הקנאה שמקנאים בנו במעלתנו הקדושה. אולי במלאכים זה שנים שעולים ושנים שיורדים, כעין רמז שגלות בבל ומדי היו באותו אזור, וכן יון ורומא הגיעו מאותו מקום, ולכן זה מתגלה בשנים ושנים. וזה מתגלה ברוחב הסולם כעין רמז לתורה, שדרכה אנו מקדשים את העולם, או ח"ו ההיפך, שחוטאים, שהסולם רומז למתן תורה: 'רַבָּנָן פָּתְרִין לֵיהּ בְּסִינַי: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם", זֶה סִינַי. "מֻצָּב אַרְצָה" (שמות יט, יז): "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". ו"ְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה" (דברים ד, יא): ו"ְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם". דָּבָר אַחֵר: "וְהִנֵּה סֻלָּם", זֶה סִינַי, אוֹתִיּוֹת דְּדֵין הוּא אוֹתִיּוֹת דְּדֵין' (ב"ר סח,יב). [וזה נרמז שמוצב ארצה כמו שהתייצבו בתחתית ההר, שעל זה נאמר: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם' (שבת פח,א), כך שרומז על שאנו מקיימים תורה ומתקנים את העולם, ואם לא אז ח"ו נענשים עד כדי עונש מיתה, וזה מתגלה בגלות שהיא כעין מיתה]. כל מלאך הוא אלפים פרסאות, נראה שרומז כנגד שבעולם יש חלוקה של הזמן לאלפיים שנה: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (ע"ז ט,א). ממילא הגילוי במציאות האם יש גילוי של תורה או ח"ו של כעין תוהו, שכשחוטאים (כתוהו) נענשים בגלות (שבא חורבן כעין תוהו), זה מתגלה באלפיים; וכרמז שמתגלה בזמן, שהגלות נעשית במקומות שונים ע"פ הזמן, שיש זמן לגלות בבבל ויש זמן לגלות במדי וכו', ולכן כשחוטאים ונענשים לגלות, גולים למקומות אחרים בזמנים השונים (ולכן יוצא שיש ארבעה שרי גלויות). כמו כן, נראה שרומז שארבעת הגלויות היו באותה תקופה של אלפיים שנה של תורה (ראה חשבון בגמ' שם), ולכן רומז לארבעת הגלויות באלפיים. סה"כ יוצא שמונה אלפי פרסאות כרמז לבנ"י שאנו שונים מהגוים ומיועדים לעבודת ה' ותיקון העולם, שזה במהותנו, ולכן זה מתגלה בשמונה כנגד שמונת ימי מילה שזהו סימנם של ישראל, האות ברית ביננו לה' ("והיה לאות ברית ביני וביניכם" [בראשית יז,יא]); וכן כרמז לשמונה שזה מעל הטבע שאנו מיועדים להעלות את הטבע לקדושה, ואם לא עושים זאת אז ח"ו נענשים בגלות. וכן כרמז שאע"פ שבגלות הינו אמורים להיאבד כמו כל אומה שיוצאת לגלות ונבללת שם, בכ"ז נעשה לנו מעל הטבע ושרדנו. וזה נעשה ע"י שה' מגן עלינו, שזהו "והנה ה' נצב עליו" שה' שומרנו בצורה מיוחדת (עד כדי שנחשב כעין שמניף עלינו במניפה להצילנו מהשרב. או כמובא בב"ר [סט,ג]: 'א"ר אבהו: משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו' וכו', שזה רמז לגוים שמזיקים לנו ברשעותם שהם בשל כך כדרגת זבובים בזויים ומזיקים). לכן כיון שזה מרמז על הגלויות, אז נאמר מיד הדרשה שה' קיפל את א"י תחת יעקב כדי שתהא הארץ נוחה להיכבש לבניו, שזהו שלאחר הגלות יחזרו לארץ ויכבשוה (ובפרט בימנו שזה לאחר גלות אדום, שזה לאחר ארבעת הגלויות, יש גילוי של כיבוש הארץ, שה' עוזרנו לנצח את אויבנו ולכבוש את הארץ).