"ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וימת ויקבר בקבר אביו" (ש"ב יז,כג). 'ת"ר: שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים. מר זוטרא אמר: בלול איתמר. אמרי נהרדעי משמיה דר' יעקב: לא ברור ברור ממש ולא בלול בלול ממש, אלא אפילו בלול ורוח צפונית מנשבתו זה הוא ברור' (ב"ב קמז,א). שלשה דברים צוה אחיתופל – הכי הוה קים להו. ואל תמרדו במלכות בית דוד – שלא אירע לו יפה. ויום טוב של עצרת – דהיינו שבועות אם תראהו ברור צח ולא יום המעונן זרעו חטים שמצליחין באותה שנה, כעצם השמים לטוהר (שמות כד) מתרגמי' לברירו. בלול – מעורב, יום המעונן. ורוח צפונית מנשבת בו – שמפזרת את העבים, כדכתיב (איוב לז) "מצפון זהב יאתה", רוח צפונית מאיר את היום כזהב' (רשב"ם). [ראה במהרש"א ובבן יהוידע את העומק של דברי הגמ']. מנין לגמ' שזה מה שציווה? הרי"ף על העין יעקב מסביר: 'פ' רשב"ם: הכי הוה קים להו. ואפשר מדכתיב ביה: "וילך לביתו ולעירו ויצו לביתו", מאי לביתו שנית? אלא רמז ויצו לביתו כדברים שטעה הוא, שיהיו בית נאמן בשלום ולא ימרדו במלכות בית דוד'. העיון יעקב בעין יעקב מחדד שגם העניין של התבואה קשור במחלוקת: ' … ואפשר דהוא ג"כ מענינו ע"ד דאיתא בב"מ דף נ"ט: לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה … ולפי שהזהיר אחיתופל על המחלוקת לימנע מהן הזהיר ג"כ על החטים כדי שיתרבה השלום' וכו' (וממשיך שם להעמיק 'ע"ד הדרש' וכו'). אולי אפשר שלמדו שנאמר בפס': ”ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וימת ויקבר בקבר אביו" (שמואל ב' יז,כג), שזה קשור לעצתו (שנכשלה) למרוד במלכות דוד (שזהו "ראה כי לא נעשתה עצתו”), ולכן זה קשור למחלוקת ובית דוד ועצרת שזהו יום המלכות של בית דוד (ראה ב'מועדי ישראל' מאמר 'חג מלכות בית דוד', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמביא שעצרת זהו יום פטירת דוד והמלכת שלמה, כך שזהו היום של גילוי מלכות בית דוד הראויה), והראיה לעניין גידול החיטים כרמז לשושלת מלכות בית דוד, שיסודה בסיפור רות ובועז בשדה שהיה בזמן קציר חיטים (רות ב,כג). ורמזו בפס' שציוה לביתו ("ויצו אל ביתו") על שלושה דברים שחשב עליהם (בעקבות כישלון עצתו) ונרמז בעשיתו קודם: “ויקם וילך אל ביתו" – שהלך מהמחלוקת שעורר חזרה אל ביתו, שבבית אדם לא רוצה מחלוקת, וזהו 'אל תהיו במחלוקת'. 'אל עירו' – שחזר למקומו, רמז שהפסיק לבחוש במלכות בית דוד שבירושלים (ושדוד ברח מירושלים עירו), שזהו 'ואל תמרדו במלכות בית דוד'. "ויצו אל ביתו" – רמז שציוה על דבר שקשור בהכנסה אל ביתו, שזהו אוכל, שזהו תבואה שיהיה מה לאכול (וזה גם רמז שמצוה לביתו איך להשאיר את הבית קיים, שזה ע”י מלאכה שעובדים ומכניסים פרנסה לקיום הבית, שזהו מלאכת זריעת חיטים), שזהו שיעץ 'ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים'. אולי כנגד זה גם נאמר במיתתו: "ויחנק" – רמז לגידול תבואה, שמגדלים בשדות שבנכסיו, שלכן חנק עצמו כדי שישארו נכסיו: '"ויחנק" – חנק את עצמו כי האמין מעתה שדוד יחזור למלכותו ויהרגו כמורד במלכות, ויהיו עוד נכסיו למלך כדין מורד במלכות, ולזה חנק עצמו להציל נכסיו ליורשיו' (מצודות). “וימת" – רמז למחלוקת שמביאה מיתה לעולם: 'קשה היא המחלוקת, שהיא מביאה לידי מיתה עצמה, שנ': "וכי ינצו אנשים ונגפו … ואם אסון יהיה”' (משנת ר”א, ד) [וכן נעשה בקורח ועדתו שמתו ואבדו בגלל המחלוקת (במדבר רבה יח,ד-ה)]. "ויקבר בקבר אביו" – רמז להמשך המשפחתי, כנגד שלא למרוד בהמשכיות של בית דוד. אולי אפשר שבאו לרמז שאחיתופל הבין שטעה במרידה בבית דוד, שהבין שהיא לא הצליחה כי היא השושלת הנכונה והראויה, שהם המיוחדים במלכות בשביל גילוי שם ה' בעולם (“וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" [דה"י א כט,כג]). לכן ראה בהם את היסוד לתיקון עולם, שבזה מביאים את הגאולה, ולכן רמז על דברים שמביאים את הגאולה. שהנה מובאים כמה דברים שמביאים את הגאולה: תשובה: 'כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר "והיה כי יבאו עליך כל הדברים" וגו' "ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך" וגו'' (רמב"ם; הל' תשובה ז,ה [ע”פ הגמ' בסנהדרין צז,ב]). צדקה: 'אמר עולא: אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר (ישעיהו א, כז) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”' (שבת קלט,א [הכוונה לגאולה: 'ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”' {רמב"ם; הל' מתנות עניים י,א}]). יישוב א”י: ''וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (כוזרי ה,כז [וכן נרמז בגמ': 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' {סנהדרין צח,א}]). אחדות: ' …  וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד). כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' (תנחומא "נצבים" סימן א). התקווה לגאולה: '”למנצח לדוד מזמור קוה קויתי ה' ויט אלי”, זש"ה: "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו", אין ביד ישראל אלא הקווי, כדאי חן לגאולה בשכר הקווי' וכו' (ילקו"ש; נ"ך רמז תשל"ו). שכך רמז אחיתופל: 'אל תהיו במחלוקת' – זהו להיות באחדות. 'ואל תמרדו במלכות בית דוד' – רמז לחיבור אליהם, לציפיה לגילוי מעלתם בחזרה, שזה בזמן הגאולה בזמן המשיח שיצא מבית דוד, שזהו לצפות לגאולה שתבוא עם ביאת המשיח. 'ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים' – זהו ליישב את א"י (לזרוע ולגדל), ורמז לחזרה בתשובה, לחזרה לקיום תו"מ כראוי, שזהו רמז בשבועות שבו היה מתן תורה, ורמז לצדקה, שמגידולי החיטים מפרישים מתנות עניים. וזה נרמז בגמ' שמובאים נוסחאות על חלק זה: ברור (בהיר), בלול (מעונן), ובלול ורוח צפונית מפזרת את העננים. 'ברור' מרמז על תשובה – שזהו שמים נקים, כרמז לתשובה שנקי מחטאיו; וכן מביא הרשב"ם שברור זה צח מהתרגום על פס' שנאמר במתן תורה (שמות כד,י). 'בלול' – יום מעונן, ועננים רומזים לגשמים, רמז לצדקה, כרמז שהעניים שמחים כשיש הרבה גשמים שאז נמכרים הפירות בזול (כמו שנאמר בהמשך הגמ' על הרוחות); וכן גשמים ה' מוריד לנו (תענית ב,א), שזהו נתינה כרמז למה שאנו נותנים לענים. 'בלול ורוח צפונית מנשבתו' – זה רמז ליישוב א"י, שהרוחות משפיעות על הגידולים בארץ (וממילא גם על יושביה [עניים ועשירים] שזה משפיע על הקושי בישיבתם בארץ; וכן רמז על גידולים שונים שמושפעים אחרת מהרוחות [זיתים וחיטים] כך שרומז לכלל יישוב הארץ וגידוליה), כמו שמובא בהמשך הגמ' על הרוחות. נראה שדעה זו מרמזת על חיבור בין ישוב הארץ ותשובה, שאומר שברור (טהור שרומז לתשובה) נעשה גם כשיש רוחות שמפזרות את העננים (שהדעה הזו רומזת ליישוב א"י כמו שאמרנו), שבזה רמז שתחילת הגאולה נעשית ע"י תשובה לחזרה לא"י (כמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'קמעא קמעא' בשם אחרונים), לכן זהו גילוי של חיבור בין יישוב א"י ותשובה. (וזה נעשה ע"י רוחות שמזיזות את העננים [שעננים {בלול} רומז לצדקה כמו שאמרנו], כרמז למציאות שחזרנו לארץ ע"י רוחות באדם – דעות באדם [“איש אשר רוח בו” {במדבר כז,יח}], דעה שנכנסה בנו לחזור לארץ, וזה הזיז אותנו מחו"ל לכאן [כעין רוח שמזיזה את העננים למקום אחר], ובהתחלה היה קשה מאוד לעולים לכאן בעליות הראשונות שבקושי היה ממה לחיות כאן, שזה נרמז בצדקה כעין שהיו עניים [ואף בתחילת המדינה היה קשה מאוד, כמו שסבתי ז"ל סיפרה שכשהם הגיעו די בתחילת קום המדינה לארץ היה בקושי ממה לאכול ולהתפרנס, ולמזלה קרובי משפ' מחו"ל היו שולחים לה מידי פעם דברים]). אולי אפשר עוד שאחיתופל הבין שטעה בכך שניסה לפגוע במלכות בית דוד, שזה מעין כמו שמתגלה (בהמשך) כשפגמו בזמן ירבעם (שמרד במלכות בית דוד), ולכן רמז על תיקון הדברים האלו שיהיה לעתיד: '"ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם (הזה)”. תני ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו'. בשלשה דברים עתידים למאוס: במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו שלשתם? בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב "ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד" זו מלכות שמים, "ולא נחלה בבן ישי" זו מלכות בית דוד, "איש לאהליו ישראל" ולא לבית המקדש, אל תקרי לאהליו אלא לאלקיו. א"ר סימון בר מנסיא: אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב: "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהים" זו מלכות שמיים, "ואת דוד מלכם" זו מלכות בית דוד, "ופחדו אל ה' ואל טובו" זה בית המקדש' (ילקו"ש; נ"ך רמז קו). 'אל תהיו במחלוקת' – זה כנגד מלכות שמים שהיא מתגלה באחדות: 'ד"א: "בהתאסף" בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם' (רש"י; דברים לג,ה). [וכן: '"ויהי בישורון מלך" – כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח למעלה, שנא': "ויהי בישורון מלך”, אימתי? "בהתאסף ראשי עם”. ואין אסיפה אלא זקנים, שנאמר (במדבר יא) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". "יחד שבטי ישראל" - כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות' (ספרי; דברים לג,ה)]. 'ואל תמרדו במלכות בית דוד' – זה מלכות בית דוד. 'ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים' – רמז לבית המקדש שהוא המשכו של מתן תורה (שהשכינה עברה מסיני למשכן ומשם למקדש) שהיה בשבועות; וכן רמז בגידול חיטים, שזה קשור ברוחות (כמו הדעה שאמרה 'אפילו בלול ורוח צפונית מנשבתו זה הוא ברור') וזה מתגלה ברמז במקדש, כמו שנאמר בהמשך הגמ': 'מזרחית לעולם יפה. מערבית לעולם קשה. רוח צפונית יפה לחטים בשעה שהביאו שליש, וקשה לזיתים בשעה שיניצו. ורוח דרומית קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בשעה שיניצו. ואמר רב יוסף ואיתימא מר זוטרא ואיתימא רב נחמן בר יצחק: וסימנך: שלחן בצפון ומנורה בדרום' (ב"ב קמז,א) [נראה שבמנורה יש קנים משני הצדדים כרמז שהרוחות מנשבות מצד לצד, ויש במנורה פרחים, כרמז שהרוח יפה לזיתים כשינצו הפרחים, ומקומה של המנורה מגלה שהרוח הדרומית היא היפה לזיתים. ובשולחן יש שלושה חצאי קנים שעליהם הלחם יושב (למעט הלחם התחתון והעליון) בשביל הרוח שתנשב שם: 'ובין כל שתי חלות שלשה קנים של זהב כדי שתהיה הרוח מנשבת בו' (רמב"ם; הל' תמידים ומוספין ה,ב) כרמז שהרוח מועילה משליש הגידול של החיטים, וזה ברוח צפונית כמקומו של השולחן].