לאחר שמשה מתלונן על הכבדת העבודה על ידי המצרים, עונה לו ה': "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא'ל שד'י ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו,ג). אומרים על זה חז"ל: ' … אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין; הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא'ל שד'י ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם: (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק: (בראשית כו, ג) "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך", בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר (בראשית כו, כ) "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים", ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב: (בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה", ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מדותי; ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה, כג) "והצל לא הצלת את עמך”, (שמות ו, א) "עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה", במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים' (סנהדרין קיא,א). נראה שנאמר על שלושת האבות כשלכל אחד מהם המקרה שלו, כעין הדגשה שבפס' נאמר הדגשה בכל אב (“אל … ”), "אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", ולא 'אל אברהם יצחק ויעקב' כדי להדגיש שבכל אחד מהם יש גילוי מיוחד. נראה שזה רומז על שלושת החלקים של גילוי הקדושה בעולם, שזהו בנ"י א"י ותורת ישראל; שבאבות התגלה שלושת הדברים: הם גילו בעולם את תורת ה', שלמדו ושמרו את התורה כולה (יומא כח,ב), מהם יצאו בנ"י, ולהם הובטחה הארץ והם היו מחוברים לארץ. זה גילוי כללי בכל האבות, וזה קשור לגילוי חיבור לא”י (שה' אומר שלא הרהרו על הבטחת הארץ) שדווקא בה יש את קיום התורה באמת ובשלמות (ספרי "עקב", מג), ודווקא בה יש גילוי של קהל בנ"י (הוריות ג,א), לכן בהקשרה מתגלה כנגד שלושת הדברים; ובפרט שבאבות עדיין לא היו קהל ישראל ועדיין לא הצטוו על התורה, אבל כן כבר נתנה הארץ לאבות ולכן דרכה מתגלה על האחרים. אבל יש גם דגש מיוחד בכל אב בפרט: אצל אברהם מתגלה תורה, כיון שאצלו מודגשת שמירת התורה: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (בראשית כו,ה). 'אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו' … אמר רב ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "תורותי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה' (יומא שם). כך שאצלו מודגש חלק התורה, לכן גם בקניה מתגלה שקנה ב-400 שקל כרמז לאות ת' שהיא סיום האותיות כרמז לכל התורה שנכתבת באותיות א"ב (כעין: 'ומ"ש תיו? … אמר ר' שמואל בר נחמני: אלו בני אדם שקיימו את התור' כולה מאלף ועד תיו' [שבת נה,א]). לכן זה מתגלה בקבורתה של שרה, שהיא היתה גדולה בנביאות מאברהם, ולכן זה מרמז על גילוי תורה שזה גילוי רצון ה' שכך שרה אמרה מה לעשות כרצון ה' (שבזה מוכח שהיא גדולה בנביאות מאברהם [שמו”ר א,א]). אצל יצחק מתגלה א"י, שהיה מחובר ביותר לארץ עד שנאסר עליו לצאת מהארץ אחרת יפסל כקרבן שיוצא ממקומו (ב"ר סד,ג), לכן אצלו זה מתגלה בריב על מים, שנאמר על א"י שיש בה מעלה במים: "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא,יא [ראה ברש”י שם בפס' י]); וזה מתגלה בריב של עבדיו הרועים מול רועי גרר, שהם פועלים בארץ ומתנגדים לאחרים שמשתלטים על הארץ (רבים איתם על של מי מקום המים שלכן המים שלו), שזה כרמז ליישוב א"י. יעקב מרמז על בנ"י, שממנו יצאו שבטי בנ"י, וביקש לנטוע אהלו כרמז לביתו – בית ישראל, ולא מצא עד ששילם מאה קשיטה כרמז שתחילת גילוי הקמת ישראל החל בהולדת יצחק (שהוא הראשון שנולד כישראל, ולכן מרמז על התחלת גילוי הקמת ישראל אצל אברהם), והוא נולד בגיל מאה לאברהם ולכן כנגד זה התגלה במאה. (וכן נרמז לאברהם ב”לך לך” [גימטריה מאה] שילך לארץ ואז בגיל מאה יוולד לו [תנחומא “לך לך” סימן ג], לכן במאה מרמז על גילוי יצחק כהתחלת עם ישראל, ושנאמר לאברהם "לך לך" שילך לארץ כדי שיוולד לו [רש"י; בראשית יב,א], כך שבמאה נרמז על גילוי עם ישראל בגילוי של קשר לא”י [שזהו שיעקב לא הרהר על מה שנאמר לו שיקבל את הארץ, וזה בגילוי של יעקב כנגד החלק של בנ”י בשלושת שורשי הקדושה]). אולי בזה נרמז למשה שהתלונן על שהעבודה הוכבדה, עונה לו ה' שדברים של קדושה יש להם התנגדות בטבע הגשמי, ולכן יש גילוי של עיכוב; שכך נעשה אצל האבות שמרמזים על שלושת יסודות הקדושה בעולם, ודרך גילוי בנחלתם את א"י, וכך גם נעשה עכשיו כשבא להוציא את בנ"י שיתגלה עם ישראל בעולם כעם, ויקבלו תורה ויכנסו לארץ, יש בזה גילוי של עיכוב. והוא שהתנגד לעיכובים יתגלה בו שלא יכנס לארץ שבה מתגלה הקדושה דרך הטבע (לעומת מלחמת פרעה שנעשה במכות מעל הטבע), וכן נכנסים מכח האבות שלהם הובטחה הארץ ואצלם מתגלה בעיכוב. (זה כעין מה שהסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “וארא", שהאבות הכירו דרך השם "א'ל שד'י" שהוא דרך גילוי בטבע, לעומת משה שהיה בגילוי של שם הויה שמעל הטבע; שכך ה' אמר לו שהגאולה קשורה עם הביאה לארץ שבה גילוי ה' דרך הטבע, ולכן יש בזה בהתחלה עיכוב כבדרך הגילוי בטבע). אולי אפשר עוד שרומזת הגמ' שבשלושת האבות יש גילוי של חיבור לארץ שנמשך מהאבות הלאה אלינו כעין גילוי שלהם, ולכן מתגלה חיבורם לארץ באמונה בה' (שלא הרהרו אחר מידותיו) בצורה של השפעה הלאה אבל קשור אליהם. אצל אברהם זה מתגלה בקבורת שרה, שהיא אשתו, אבל זה כמו שהוא עצמו, כיון ש-'אשתו כגופו דמי' (בכורות לה,ב); ובהמשך הוא עצמו יקבר שם ולכן זה כנגד שנאמר לו ללכת בארץ ("קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה”), כעין ללכת בכולה עד שימות ואז יקבר בקברם. ביצחק זה הרועים שלו (שזה יותר רחוק מאשתו), שהם שליחיו, והרי – 'שלוחו של אדם כמותו' (משנה; ברכות ה,ה); ואף אולי הם היו עבדיו, וממילא – 'יד עבד כיד רבו דמיא' (ב"מ צו,א). ורועיו רועים את צאנו שזה חלק מהתיישבותו בארץ, שזה מתגלה ב"גור בארץ הזאת", שהפס' בשלמותם מתחילים קודם, שנאמר: " … שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת" וגו' (בראשית כו,ג), שמלמד: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" – עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב' (ב”ר סד,ג), שנאמר לו לפעול ליישב את הארץ, ולהיות נציב – שליט (וממילא המים שלו כשולט שם). ביעקב זה מתגלה כרמז לצאצאיו בהמשך הדורות, שאת שכם הוא נתן ליוסף שנקבר שם בהמשך, הרבה מאוד שנים לאחר מות יעקב (לאחר שחזרו לארץ מגלות מצרים). וזה כנגד שנאמר לו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה", ובאהלו הוא שוכב לישון, ובכ"ז היה צריך לקנות כדי להעמיד שם את אהלו כבשטח שלו; ובאהלים הביא את ישראל לעולם (באהל לאה וכדו') ולכן מרמז על צאצאיו, ואף כרמז שאת שכם נתן ליוסף שהיה דומה לו באירועים שקרו לו (ב"ר פד,ו), כרמז שאנו צאצאי האבות מגלים את האבות במעשינו, ממשיכים את גילויים. שכך גם נרמז בשלושת האבות על הקשור בהם שכמותם (אשה, שליחים וצאצאים) כרמז עלינו שאנו המשך כח האבות שמתגלה בנו גילוי האבות. ולכן נרמז למשה שהיה עליו להיות באמונה ולא להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, אלא להיות כמו האבות שכך ראוי שיתגלה בנו כמותם. שזה קשור לגאולה ממצרים, שרמז לו שנגאלים ממצרים כדי לבא לארץ, והארץ שלנו מכח האבות, וכן גאולת מצרים קשורה לזכרון האבות (שמות ב,כד), ולכן צריך להתגלות בזה גילוי אמונה כמותם כדי ליגאל. שזהו שישראל נגאלו מכח האמונה: 'וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֶלָּא בִּשְׂכַר הָאֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוֹת ד,לא) "וַיַּאֲמֵן הָעָם"' (מכילתא; מסכתא דויהי פרשה ו [שמות טו,א]). [לכן גם כיון שאצלו התגלה פגם באמונה המוחלטת הוא לא יזכה ליכנס לארץ, שזהו הגאולה בשלמותה; וגם זה יהיה בעקבות מי מריבה שנעשה שם גילוי חוסר אמונה בישראל שראו את הכאת הסלע]. אולי לכן מתגלה כנגד הגאולה במחירים ששילמו מתוך אמונתם בה', שאברהם שילם ארבע מאות שקל כנגד גלות מצרים שיגאלו לאחר 400 שנה, ויעקב שילם מאה קשיטה כנגד שבגיל מאה של אברהם נולד יצחק ומאז נחשב הארבע מאות שנה שנאמר לאברהם (רש"י; בראשית טו,יג), שבכך התקצרה הגלות שלא היתה ממש ארבע מאות שנה. וביצחק התגלה במים וריב בין הרועים, כרמז שהמצרים טבעו במים – בים סוף (שזהו סוף היציאה מגלות מצרים הפיזית), שזה נעשה כיון שרדפו אחריהם כי רצו לשעבדם תחת ידם, ובנ"י נמשלו לצאן שמשה הוציא ממצרים ("בים דרכך ושביליך [ושבילך] במים רבים ועקבותיך לא נדעו. נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" [תהלים עז,כ-כא]), ולכן זהו כעין ריב בין הרועים, מי ירעה – ישלוט על ישראל, המצרים או משה. שבכך רמז באבות לגאולה ממצרים בהקשר לאמונה (שלא הרהרו אחר ה' בזה). אולי אצל יעקב נרמז על הצאצאים, ולכן בזה רמז על שאנו בהמשך מביאים את הגאולה, שזהו שקנה את שכם, ופס' קודם לכן נאמר: "ויחן את פני העיר" (בראשית לג,יח), 'ד"א: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", נכנס בער"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן' (ב"ר עט,ו). שזה כרמז לשבת שהיא מעין עוה"ב ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), ובשמירת שבת מביאים את בגאולה ('אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' [שבת קיח,ב]). שזה כרמז שבשכר האמונה זוכים ליגאל – לחזור חזרה לארץ: 'וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִשְׂכַר אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שִׁיר הַשִּׁירִים ד,י) "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן, תָּבוֹאִי! תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים", וּכְתִיב: (הוֹשֵׁעַ ב,כא-כב) "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת ה'”' (מכילתא שם). שאנו ממשיכים את כח האבות בגילוי אמונה, ובקשר לחיבור לארץ ובניינה על אף קשיים (שזה מביא לגאולה – 'כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' [הכוזרי ה,כז]) כמו שהתגלה באבות, וכך מגלים את גילוי האבות שהם שורש תיקון העולם – להבאת הגאולה בתיקון עולם על ידנו.