"וישב משה אל ה' ויאמר אדנ'י למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה,כב-כג). 'תניא אמר ר' אלעזר ברבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך, מהם טבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין. ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנא' (שמות ה, כג) "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה". אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא'ל שד'י ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם: (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק: (בראשית כו, ג) "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך", בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר (בראשית כו, כ) "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים", ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב: (בראשית כח, יג) "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה", ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה, כג) "והצל לא הצלת את עמך”. (שמות ו, א) "עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה", במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים' (סנהדרין קיא,א). חז"ל מראים על מה שהובטח לאבות על הארץ ושלא התקיים ולא הרהרו אחר מידות ה', לעומת משה, ולכן נענש שלא יכנס לארץ. אמנם בתורה נאמר שלא נכנס לארץ בשל חטא מי מריבה ("ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" [במדבר כ,יב]), אולם נראה שיש כאן רמז שבדברי משה כאן מתגלה חוסר באמונה מוחלטת בגילוי ה' (במידותיו), וזה בעקבות דברי השוטרים שהטיחו בו: “ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה. ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (שמות ה,כ-כא). לכן זה דומה למה שנעשה במי מריבה, ששם משה נענש בשל שנעשה גילוי של חוסר אמונה בה' (שלא קידשו את שם ה' במי מריבה), וזה בעקבות שבנ"י הטיחו בו דברים (“וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתנו ממצרים" וגו' [במדבר כ,ג-ה]), כך שיש דימיון בין שני הדברים; לכן נראה שכאן התגלה השורש שהתגלה במי מריבה כניסיון ומשה לא עמד בו, ולכן נרמז לו כאן שבשל דבר זה לא יכנס לארץ. חז"ל מביאים על כל אחד מהאבות מה נעשה אצלו, נראה שזה לא במקרה שאצלו נעשה כך ואצלו כך, אלא זה הדרגתיות כעין שמקרבים עוד ועוד לחיבורנו לארץ (כמו שהאבות זה השורש שמחבר אותנו לארץ, ואצלנו מתגלה יישובה בפועל בכל הארץ), שאצל אברהם זה מתגלה בקבר, כעין במיתה שזה לאחר החיים, אצל יצחק זה מתקרב יותר, שמתגלה במים שזה קיום החיים (שבלי מים אי אפשר לחיות), שזה כבר מקרב לגילוי בחיים עצמם, ואצל יעקב זה מתגלה באהל שזה גילוי של אדם שכבר מתיישב ממש בארץ בחוזק. (אולי גם כרמז שיש שלושה מקומות שמודגשים כנחלתנו בצורה מוחלטת וברורה מול האומות: '"וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ" וְגוֹ' "בְּמֵאָה קְשִׂיטָה". א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין או"ה יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה, וביהמ"ק וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה, דכתיב (בראשית כג) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון". בית המקדש, דכתיב (דברי הימים א כא) "ויתן דוד לארנן במקום" וגו', וקבורתו של יוסף (בראשית לג) "ויקן את חלקת השדה", יעקב קנה שכם' [ב"ר עט,ז]. את מערת המכפלה קנה אברהם, את שכם קנה יעקב, ומקום המקדש קנה דוד, אבל שורשו מתגלה אצל יצחק שנעקד שם על גבי המזבח ובכך התקדש למקום המקדש [בראשית כב,יד; ראה ברש”י], כך שהקניה של דוד זהו כעין המשך מכוחו של יצחק – שבשל קדושת המקום כמקום המקדש קנהו [ראה בדומה ב'מעשי אבות – א', 'מאחוזת קבר לאחוזת עולם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א]. לכן כנגד שלושת גילויי החיבורים האלו לארץ מתגלה בכל אחד מהאבות: אברהם קנה את מערת המכפלה. יצחק מתגלה במקום המקדש שממנו יוצאת תורה [ישעיהו ב,ג. וזהו שורש המקדש – הארון בקה”ק], ולכן זה מתגלה בויכוח על המים, שהתורה נמשלה למים [תענית ז,א]. יעקב מתגלה בקניית קבר יוסף, לכן זה מתגלה באהל כרמז לבית – שנולדו באותו בית יעקב ועשו [וכן שניהם הפכים בחורבן וישוב – כשזה חרב זה מיושב וכן להיפך (מגילה ו,א)], ויוסף הוא שטנו של עשו [רש"י; בראשית ל,כה], ולכן זה מתגלה באהל ובמקום קבורתו של יוסף). גם נראה שאברהם הוא עמוד החסד ("חסד לאברהם” [מיכה ז,כ]), לכן אצלו זה מתגלה בקבורת שרה שזה מעשה חסד, יצחק מרמז על דין - “ופחד יצחק" (בראשית לא,מב) ולכן אצלו מתגלה בויכוח על המים, שרבים בדין של מי המים, ויעקב הוא גילוי של אמת (“אמת ליעקב [מיכה שם]), שקנה וישב באהלו כבעל המקום שזה מראה את האמת שהארץ שלנו (ואף ממנו יוצאים בנ"י שמקבלים את הארץ [בלי שיש ממנו חריגים שלא מקבלים כישמעאל ועשו], ולכן כגילוי של אהל שיושב בארץ במקום שבקניין שלו; וכן רמז באהל לבית ישראל – שיצאו מאהלו, וכן כרמז לבתים שישראל מקימים ומתרבים ולהם נתנה הארץ). כיון שמשה מתגלה כאן בטענה על התחזקות צרת הגלות – במקום גאולה וביאה לארץ, וזה מתגלה שלא כאבות (שהרהר), זה יוצר קטרוג שלא ראוי לבא לארץ כגילוי המשכם של האבות (שקיבלנו את הארץ מכח מה שהובטח להם). אולי לכן מה שהמצרים פגעו בנו בגלות, שזה ההיפך מהגאולה בארץ, זה מתגלה בשלושה דברים כנגד האבות (שלהם הובטח שנגאל, ובזכות זכרונם ה' גאלנו [שמות ב,כד]) כמו שאמר הזקן לר"א בר"י מהם הדברים. הוטבעו כנגד הויכוח על מים אצל יצחק, הרגו בחרב כנגד קבורת שרה שמתה בעקבות העקידה שאברהם הלך לשחוט את יצחק (רש”י; בראשית כג,ב), מעכו בבניין כנגד האהל של יעקב (שזהו ביתו). כמו כן נראה שאצל האבות הגילוי כעיכוב מקיום ההבטחה לירושת הארץ מרמז על הגלות במצרים (שאז עדיין לא ירשנו את הארץ, וגלות זה ההיפך מישוב הארץ): אברהם קנה בארבע מאות שקל כסף, כרמז לגלות מצרים שנחשבת כעין ארבע מאות שנות גלות (ומתו שם רבים, שזה כרמז בכך שקנה אחוזת קבר). אצל יצחק רבו על המים, שכך במצרים הטביעו את הילדים כדי שלא יגאלו (ויצאו לארץ) ע"י משה. אצל יעקב הוא קנה מקום לאהלו, כמו שבמצרים עסקו בבניה, "ערי מסכנות לפרעה" (שמות א,יא. סוטה יא,א). נראה שכך גם האותות שה' נתן למשה להוכיח על שליחותו לגאולתנו קשור לזה: אות הנחש כנגד אברהם שקבר את שרה שמתה, שהמיתה זה בעקבות החטא שהנחש החטיא את אדם וחוה. אות הצרעת כנגד יעקב, שהמצורע נשלח מחוץ למחנה ששם האהלים. אות המים שנהפך לדם כנגד יצחק שהתווכחו על המים. כרמז שגאולת מצרים קשורה לביאה לא"י, שזהו הסיום של גאולת מצרים: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'” (שמות ו,ח).