בס''ד  פרשת וירא: האם מותר לאכול עם בשר מאכל שהתבשל בכלי חלבי

פתיחה

בפרשת השבוע מספרת התורה על המלאכים הבאים לבקר את אברהם, להם הוא מגיש חמאה, חלב ובן בקר: ''וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם''. כפי שראינו בעבר, בדעת זקנים בעלי התוספות העלו אפשרות מפסוק זה, שאברהם אבינו לא קיים את כל התורה. עוד אפשרות העלו, שלא היה איסור במעשיו, שכן קודם הביא להם חלב ואחר כך בשר. ובלשונם:

''ויקח חמאה וחלב וגו'. מלמד שהאכילם בשר וחלב, וכשרצה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל אמרו המלאכים תנה הודך על השמים אמר להם כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ואתם כשירדתם למטה אכלתם בשר וחלב... ומדרש זה חולק על מדרש אחר, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין... שלא היה אוכל בשר בחלב, גם לא בשר ואחר כך חלב, אלא חלב ואחר כך בשר דכתיב ויקח חמאה וחלב והדר בן הבקר אשר עשה.''

בעקבות התורה המזכירה אכילת הבשר והחלב של המלאכים, נעסוק בהרחבה בשאלה בה נגענו בקצרה בעבר (כאשר עסקנו בנושא סלסילות נפרדות במדיח), האם מותר לאכול מאכל חלבי שבושל בכלי בשרי (וכן להפך, האם מותר לאכול מאכל בשרי שבושל בכלי חלבי). נראה את דיון הפוסקים, והאם יש הבדל בין כלי 'בן יומו' לכלי ש'אינו בין יומו', ומה דין הוספת סבון. (יש להעיר, שבמקום אחר ראינו שיש הסוברים שכלים בזמן הזה אינם בולעים, ולשיטתם הדין קל יותר, מכל מקום נעסוק בהנחה שכלים בולעים).

דגים שעלו בקערה

במקרה בו בישלו בשר בכלי ונשארו שאריות של המאכל על דפנותיו, בוודאי שהמבשל מאכל פרווה בכלי, אסור לו לאכול אותו עם חלב, שהרי המאכל בשרי ממש. דנו הפוסקים בעקבות הגמרא במסכת חולין (קיא ע''א) הכותבת בשם שמואל, שדגים שעלו בקערה בה בושל בשר מותר לאוכלם עם כותח (דהיינו עם חלב), מה הדין כאשר ניקו את הכלי מהלכלוכים על דפנותיו:

א. הריב''ן (תוספות ד''ה הלכתא) פירש בשם רש''י, שכאשר מאכל פרווה בושל בכלי שבושל בו בשר, אין לאוכלו עם חלב. משום כך כאשר בא מעשה לידו בביצים שהתבשלו בכלי חלבי, אסר לעשות מהן פשטידת בשר. להבנתו, הגמרא משתמשת בלשון דגים 'שעלו בקערה', כדי להורות שדווקא כאשר הם הונחו בקערה, אבל אם בושלו בה, לא. ראייה לדבריו הביאו מכך, שסכין שהשתמשו בה למאכל בשרי, אין לחתוך בה מאכל חריף שישמש למאכל חלבי, שכן החריפות מוציאה את הטעם הבלוע בסכין. אם חריפות הצנון מוציאה את הטעם הבלוע בסכין, מסתבר שגם הבישול מוציא את הטעם הבלוע בכלי. ובלשונם:

''בשם רש"י פירש ריב"ן חתנו, דווקא עלו שרו (= מותר), אבל נתבשלו אסור, דכחד טעמא חשיב. ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב, ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר. ויש להביא ראיה לדבריו מצנון שחתכו בסכין, דאסור לאוכלו בכותח, משום דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא, ונתבשלו לא גרע מצנון.''

ב. הרמב''ם (מאכלות אסורות ט, כג) והר''ן (חולין מ ע''ב ד''ה ושמואל) חלקו וסברו, שמותר לאכול מאכל חלבי, עם מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי. הסיבה לכך, שהטעם הבשרי הנפלט מהסיר ונבלע במאכל הפרווה, הוא רק נ''ט בר נ''ט, דהיינו נותן טעם בנו של נותן טעם, שכן הוא לא קיבל טעם ישירות מהבשר, אלא מבנו של הבשר, דהיינו הסיר או המחבת - ואין לאסור חלב עימו. 

את הראייה שהביאו לדברי רש''י, שאין לחתוך בסכין בשרית מאכל חריף המיועד לאכילה עם מאכל חלבי, דחו שהסיבה לכך אינה הטעם הנפלט מהסכין, אלא שנשאר ממש שומן דבוק על הסכין, והחשש הוא שמא בעקבות חריפות הצנון שומן זה ייבלע בה. עם זאת הוסיף הר''ן, שקביעה זו נכונה רק בהלכות בשר וחלב, שדינם קל מכיוון שרק מחמת הערבוב של הבשר והחלב הם נאסרים. שאר איסורים (ערלה, נבילה וכו') שאסורים במהותם, אפילו נ''ט בר נ''ט שהוא טעם קלוש, אסור. ובלשונו:

''אבל קדרה שבישל בה בשר אין בה ממשו של איסור, ולפיכך אפילו בישל בה דגים מותר לאכלן בכותח. וצנון שחתכו בסכין נמי דאסור לאכלו בכותח, דרך סעודה שנו כאן, שדרך הסכינין כשחותכין בהם על השולחן להיות בהם שמנונית ואינן מקונחין כל צרכן... והוי יודע דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב, דכיוון דטעם שני אכתי היתרא הוא, כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר. אבל במידי דאיסורא, כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם.''

ג. הרא''ש (ח, כט) בגישת ביניים וממוצעת, סבר שיש לחלק באופן שבו הוכנו הדגים בקערה הבשרית (או החלבית). אם הדגים בושלו בקערה, מותר לאוכלם עם חלב וכדעת הרמב''ם, שכן הטעם העובר לדגים מהקערה נבלע קודם במים בהם בושלו הדגים. אך אם הדגים נצלו בקערה בשרית, אין לאוכלם בחלב, שכן במקרה זה הדג מונח ישירות על הקערה, ובולע את הטעם ממנה.

כלי בן יומו

כיצד נפסק להלכה? נחלקו האחרונים:

א. כאשר דן רבי יוסף קארו בסוגיה זו, כתב בבדק הבית שהלכה כדעת הרמב''ם, שכן כך סוברים גם הרשב''א והר''ן. ולכן להבנה זו ניתן לכתחילה לבשל או לצלות מאכל פרווה בכלי בשרי על מנת לאוכלו אחר כך עם מאכל חלבי, אפילו אם הכלי 'בן יומו' (ובלבד שניקו את הכלי היטב משאריות הבשר), וכן פסק הרב עובדיה (יביע אומר יו''ד ט, ד) בעקבות הבנתו בשולחן ערוך (יו''ד צה, ב).  

ב. הרמ''א (שם) חלק וסבר שלכתחילה אין לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי על מנת לאוכלו עם חלב, ורק בדיעבד, במקרה בו כבר ערבבו את המאכל הפרווה עם המאכל החלבי, ניתן להקל ולאוכלם יחד, ואין צורך לזרוק את המאכל. עם זאת, הסכים שמותר לכתחילה לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי על מנת לאוכלו על צלחת חלבית, שכן הצלחת אינה ממש פולטת טעם[1].

ג. הבן איש חי (קרח שנה ב', יג) והרב משאש (שמש ומגן ב, יו''ד מב) בגישת ביניים סברו, שבשולחן ערוך חזר בו רבי יוסף קארו ממה שכתב בבדק הבית להתיר לכתחילה, ולשיטתו לכתחילה אין לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי על מנת לאוכלו עם חלב, ורק אם כבר בישלו את המאכל, ניתן לערבבו עם המאכל החלבי (בניגוד לרמ''א שהתיר רק אם כבר בטעות ערבבו).

שאינו בן יומו

כאמור, הרמ''א החמיר וסבר שאין לערבב מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי על מנת לאוכלו עם חלב, ורק בדיעבד אם המאכלים עורבבו מותר לאוכלם. אלא, שדין זה נכון כאשר הכלי בן יומו, דהיינו שבישלו בו בשר בעשרים וארבע שעות אחרונות. לעומת זאת, כאשר דן הרמ''א בכלי ש'אינו בן יומו' פסק שניתן להקל לכתחילה (כאשר לא מדובר במאכל חריף), ונחלקו האחרונים מה כוונתו:

א. המנחת יצחק (ט, עז) נטה להבנה, שבמקרה זה כוונתו להורות שרק אם בדיעבד בישלו את המאכל הפרווה בכלי בשרי, ניתן לערבבו לכתחילה עם מאכל חלבי, אך אין לבשל לכתחילה מאכל פרווה בכלי בשרי על מנת לאוכלו עם חלב (וכהבנת הבן איש חי בדברי השולחן ערוך לעיל בכלי 'בן יומו'). משום כך כאשר דן במפעל המכין גלידה פרווה (המיועדת לאכילה בארוחה עם בשר) בכלים בהם הכינו גלידה חלבית לפני זה, כתב שניתן להקל במקום צורך, אך אינו יודע אם גלידה נחשבת מקום צורך. ובלשונו:

''הנה על דבר גלידה פארווא שנעשה בבית חרושת, שביום שלפניו נעשה באותו כלי גלידה חלבי, ומכשירים אותו על ידי מים חמין לא חם יותר מאותן חמין שנעשה הגלידה של חלב, ואוכלין אותו גלידה עם בשר... ולמעשה נוהגין להקל בצירוף כל זה היכא דרואין הבית דין נחיצות בזה, אבל לא ידעתי אם בשביל אכילת גלידה, צריכים להכניס עצמו בזה, וקשה לי לחוות דעתי בזה להלכה למעשה.''

ב. הגר''א (יו''ד צה, אות י') וערוך השולחן (שם, יד) חלקו וסברו, שכוונת הרמ''א שבמקרה זה מותר לאכול לכתחילה את המאכל הפרווה עם המאכל הבשרי, למרות שבושל בכלי חלבי. והטעם, שבדרך כלל גוזרים כלי שאינו בן יומו משום כלי בן יומו, אבל הרי במקרה זה אפילו כלי בן יומו הוא רק חומרא שבדיעבד מיקל בו הרמ''א, ואם כן אין סיבה לגזור במקרה זה.

שטיפת כלים ביחד

נקודה נוספת המשיקה לדין שראינו עד כה, היא דינו של כלי חלבי שנוקה במים חמים בתוך סיר בשרי. ונחלקו בכך הראשונים:

א. התוספות (קיא ע''ב ד''ה הלכתא) כתבו, שבמקרה בו שני הכלים בני יומם, הכלים הוטרפו מחמת הבשר והחלב שהתערבבו, גם אם לא רואים שמנונית בעין על גבי הכלים. ונימקו, שבניגוד למקרה של מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי ואוכלים אותו עם חלב, במקרה זה יש מגע ישיר בין הכלי החלבי והכלי הבשרי, ללא מתווך 'פרווה', ולכן דינם חמור יותר. עוד הוסיף הר''ן (מא ע''א בדה''ר), שיש מקום להחמיר משום שמיד כאשר הבשר והחלב נפלטים מהכלים הם מתערבבים, ואין זמן בו שניהם מותרים.

ב. הרמב''ן (שם ד''ה כתב בעל) חלק וסבר שניתן להקל שכן גם במקרה זה הטעם הנפלט מהכלי הבשרי מתערבב במי השטיפה ('הפרווה'), ונבלע במאכל החלבי, ממש כמו בנ''ט בר נ''ט. ואדרבה, יש יותר מקום להקל מאשר במקרה של נ''ט בר נ''ט, שכן במקרה זה אין ממשות של חלב ובשר, אלא רק טעם הנפלט מהקערות. ובלשונו:

''כתב בעל התרומות ז"ל, קערות שהודחו במחבת חולבת במים רותחין ושתיהן בני יומן פשיטא דהכל אסור דטעם בשר שבקערות נפלט במים וטעם חלב שבמחבת נפלט במים ומיד נאסרו... ואני אומר אשתבוש, דהיינו דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח ממש. דקערה היינו קערה, מים רותחין שפלטה בהן היינו דגים, מחבת חולבת היינו כותח, כשם שהדגים מותר לאכלן בכותח כך המים האלו מותר ליתן אותן בין בכותח בין בפליטת חלב שבמחבת, ודבר ברור הוא.''

כיצד נפסק להלכה? גם בנקודה זו נחלקו השולחן ערוך והרמ''א. א. השולחן ערוך (יו''ד צה, ג) על פי הבנת הרב עובדיה (יביע אומר שם) היקל אפילו לכתחילה להרתיח כלי חלבי בכלי בשרי (ובתנאי שאין שמנונית ממשית על הכלים), ואילו הש''ך טען שהוא מיקל רק בדיעבד, ובדומה למחלוקתם בהבנת השולחן ערוך בדין נ''ט בר נ''ט לעיל. ב. הרמ''א (שם) חלק וסבר, שכאשר שני הכלים בני יומם, שני הכלים טריפה, ורק במקרה בו אחד מהם לא בן יומו יש להקל בדיעבד.

דין סבון

דנו הפוסקים, האם הכנסת הסבון במהלך תהליך השטיפה מקל דין זה:

א. השולחן ערוך (יו''ד צה, ד) כתב מסברא, שלמרות שכאשר יש שמנונית על הכלים החלביים והבשריים, אין לשוטפם יחד, במקרה בו ערבבו אפר במים לפני תהליך השטיפה, מותר לשוטפם יחד, שכן גם אם נפלטת שמנונית לתוך המים, כאשר היא באה במגע עם המים והאפר, הטעם נפגם. כפי שראינו בעבר (ראה שנה ו'), על בסיס זה נקט הרב עובדיה (יביע אומר יו''ד י, ד), שאמנם טוב שיהיו סלסלות נפרדות לבשרי ולחלבי, אך מעיקר הדין אין צורך בכך, ואף ניתן לשים באותה הדחה כלים חלבים ובשריים, שכן הסבון פוגם לגמרי את טעם המאכלים, כך שגם אם הם מתערבבים זה בזה ומתבשלים, מדובר בנותן טעם לפגם.

ב. הש''ך (שם, כא) חלק וסבר, שאין בנתינת האפר במים כדי לפגום. ועל מנת שיהיה ניתן לשים כלי בשרי בתוך מים שהיו בהם כלים חלביים, צריך שיהיה במים פי שישים מטעם הבשר, ואז טעם הבשר יתבטל במים. גם הט''ז (שם, טו), על אף שלמעשה הסתפק כיצד להורות בסוגיה זו, הוכיח שהבנת הרמ''א (פז, ו) היא כהבנת הש''ך, שכן הוא נקט שאין להשתמש במים ששימשו לחפיפת הראש, לשטיפת כלים חלביים ובשריים, למרות שמים אלו פגומים מחמת הסבון של החפיפה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...