בס''ד     פרשת נח: מהו דין "חתיכה נעשית נבלה", ובאלו איסורים הוא חל

פתיחה

בפרשת השבוע, לאחר יציאתו של נח מהתיבה, כותבת התורה (ט ג - ד) פסוקים מהם הבין רב בגמרא בסהנדרין (נט ע''ב), וכן פרשנים רבים וביניהם רש''י, האבן עזרא והרמב''ן, שעד היציאה מהתיבה לא אכלו בני האדם בשר, ורק לאחר היציאה הותר להם: ''כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל. אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ''.

הרלב''ג (שם, ד''ה חלק וטען, שגם אדם הראשון אכל בשר. את הפסוק בפרשת בראשית ''הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע'', פירש כאמירה מציאותית, כלומר אלוקים אומר שנתן את הירק לאוכלה, ולא שרק אותו צריך לאכול. להבנתו, הסיבה שדין אכילת בשר הוזכר כעת בפרשת נח, אינה בגלל שהוא דין מחודש, אלא כחלק מאיסור הדם ואכילת איבר מהחי שהוזכרו בפרשה. הטעם שנדחק בפירושו הוא, שכיוון שאין סיבה שאלוקים ישנה את דעתו, יש להידחק בלשון הפסוקים ולדחות את דברי הגמרא. ובלשונו:

''ואומרו ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב: הוא בריאה ונתינת טבע, לא מצוה... ומזה המקום יסור הספק אשר יסופק מזה המאמר. וזה, שהוא מבואר מצד העיון ומצד התורה שהרצון הא-להי לא ישתנה... וזה, שכבר יֵחָשֵׁב שה' יתעלה מנע בזה המאמר אכילת הבשר לאדם, ואחר כן התירוֹ לנח, אמר: 'כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה', וזה שקר עצום ראוי שיברח ממנו כל בעל דת.''

כיצד שאר המפרשים יישבו את שינוי רצון האלוקים? הרמב''ן העלה אפשרות, שכיוון שנח הציל את החיות מהמבול, הרי שהן חייבות לו, דבר המאפשר לאכול אותם. הרב קוק בגישה שונה נקט, שלאחר המבול ירד העולם ממדרגתו המוסרית שהייתה בעת הבריאה (דבר שבייסוד שיטת הרמב''ן), וירידה מוסרית זו אפשרה לאכול בשר.עוד הוסיף, שכך ראוי שיהיה לאחר המבול, שכן בעקבות הירידה המוסרית היה חשש שהאדם יהפוך להיות כבהמה, ולכן היה צריך לאפשר לו לאכול אותה, כדי ליצור ממנה ריחוק.

בעקבות התורה המזכירה את אכילת הבשר לאחר המבול, נעסוק השבוע בדיני בשר וחלב, ובדיני חתיכה נעשית נבלה (הנקראת בקיצור חנ''נ). נראה פירוש מושג זה, היכן הוא בא לידי ביטוי, אם הוא רלוונטי רק בהלכות בשר וחלב או גם בשאר איסורים, והאם יש הבדל אם האיסור אסור מדאורייתא או מדרבנן.

חתיכה נעשית נבלה

למה הכוונה "חתיכה נעשית נבלה"? כדי לעמוד על נקודה זו, יש לפתוח בנושא בו נגענו בעבר (מטות מסעי שנה ד'), דין ביטול באיסורים. כאשר מתערב מאכל איסור במאכל היתר ונבלע בו, אם אין פי שישים במאכל ההיתר ביחס למאכל האיסור, מאכל ההיתר נאסר. ישנם מקרים בהם האיסור מדאורייתא (לח בלח מין שבאינו מינו) וישנם מקרים בהם המאכל אסור מדרבנן (מין במינו).

הסיבה שמועיל ביטול בפי שישים, ואין אומרים שכיוון שהתערב מאכל איסור בהיתר הכל יאסר באכילה, היא שהאיסור תלוי בהנאה הנגרמת מהמאכל האסור, ולכן במקרה בו אין טעם מחמת הערבוב, מותר לאוכלם יחדיו. מאותה הסיבה תבלין  אסור שנפל למאכל היתר, אוסר אותו אפילו אם יש פי אלף במאכל ההיתר, שכן התבלין דומיננטי גם במקרה זה.

הגמרא במסכת חולין (קח ע''א) מוסיפה בשם רב, שבמקרה בו חתיכה נאסרה באכילה, כל החתיכה נעשית נבלה. משום כך ולדוגמא, אם מאכל האיסור היה אחד חלקי עשר מהתערובת, וחלק מתערובת זו נפל לתבשיל נוסף, מסתכלים על כל החתיכה שנפלה כנבילה, ולא רק על עשירית ממנה, למרות שבתערובת המקורית רק עשירית היה איסור. וכן הלאה, אם חתיכה מהתערובת השנייה שנפסלה ייפול לתערובת שלישית, מסתכלים על כל החלק שנפל כחתיכת איסור.

מתי אומרים חתיכה נעשית נבלה

לכאורה דברי הגמרא האלו בחולין, עומדים בסתירה לגמרא במסכת תמורה (יב ע''א). הגמרא כותבת שבמקרה בו מקווה נפסל בעקבות מים שאובים שנפלו לתוכו (לפני שהוכשר כמקווה), אם חלק ממימי המקווה הפסולים נפלו לתוך מקווה נוסף, לא כל המים שנפלו נחשבים כפסולים, אלא בוחנים את אחוז המים הפסולים בתוך המים שנפלו, ובהתאם קובעים אם נפסל המקווה.

א. הרמב''ן (שם, ד''ה אבל) יישב, שאומרים חתיכה נעשית נבלה רק במקרה בו דבר לח נבלע בדבר יבש, ולא במקרה בו דבר לח נבלע בדבר לח. טעם הדבר, שכאשר דבר לח נבלע בחתיכה, הוא אינו יוצא ממנה גם אם החתיכה נפלה לעוד חתיכות נוספות, ולכן חתיכה זו נשארת נבלה. לעומת זאת במקרה של לח בלח, כמו במקווה, בשעת הנפילה המים הפסולים אינם נשארים צמודים למים הכשרים שם נפלו, אלא מתערבבים בכל שאר מימי המקווה, ולכן לא נכון להסתכל על החתיכה כנבלה. ובלשונו:

''אבל יש לומר שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא באיסור בלוע בחתיכה, שכיון שנתן טעם בחתיכה ואפשר לסוחטו אסור, שאין ממש איסור זה יוצא ומתערב באחרות אלא בזו, הרי היא כנבלה ואוסרת כחתיכה דאיסורא, אבל בלח כגון יין ביין ומים במים וכיוצא בהן אף על פי שהראשון נאסר משעה שנפל שם האיסור, כשחזר ונתרבה ההיתר בטל האיסור שהרי נתערב עמו ואינו מעורב בראשון שנפל בו בלבד... והראב"ד ז"ל כתב זו הסברא.''

ב. הרשב''א (ד''ה קסבר) חלק ויישב, שאומרים חתיכה נעשית נבלה רק כאשר יש ערבוב של חלב ובשר, ולא בערבוב שאר איסורים. טעם החילוק כתב שהוא 'גזרת הכתוב', אולם ניתן לומר, שבעצם בשר וחלב כל אחד בנפרד מותר, ורק הערבוב של שניהם הופך החתיכה לאסורה. ממילא, כל הבשר והחלב בתערובת נהיו אסורים. בשאר איסורים לעומת זאת, רק החלק שנבלע הוא הבעייתי, ושאר החתיכה נשארת כשרה, אלא שבלוע בה איסור, אותו איסור יתבטל במקרה בו תיפול החתיכה לתוך חתיכות היתר נוספות.

ראייה לשיטתו הביא מדברי רב (חולין ק ע''א) הפוסק, שכאשר נבלע טעם של נבלה בבשר, שאר חתיכות הבשר בקדרה נאסרים מחמת הטעם שנפלט מהחתיכה האסורה. ומדוע יש צורך בפליטה של טעם והרי החתיכה שבלעה נעשית כנבלה, ואינה בטלה בתערובת? (לדעת רב שמין במינו אינו בטל). אלא, שמכיוון שלא מדובר בדיני בשר וחלב, הרי שלא אומרים חתיכה נעשית נבלה, ושאר החתיכות שבקדרה ייאסרו אך ורק אם ייפלט אליהן טעם של ממש מהחתיכה האסורה. ובלשונו:

וראיה לדברי מהא דאמר רב לעיל (ק ע''א), חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא, כיוון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה

עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. ופרכינן כי לא נתנה טעם נמי, ומשני שקדם וסלקו. ומשמע אף על פי שהחתיכה קבלה טעם במשהו אינה אוסרת שאר החתיכות, אף על פי שהחתיכה עצמה אסורה משום משהו שבה, אפילו הכי אינה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות.''

ג. רבינו תם (חולין ק ע''א, תוספות ד''ה בשקדם) בגישה שלישית המרחיבה ביותר סבר, שאומרים חתיכה נעשית נבלה גם בשאר האיסורים (ולא כפי שטען הרשב''א), וגם במקרה של ערבוב לח בלח (ולא כפי שטען הרמב''ן). עם זאת, סבר שאומרים חתיכה נעשית נבלה, רק במקרה בו החתיכה נאסרה בגלל כמות האיסור שנפל לתערובת, דהיינו שאין בהיתר פי שישים מהאיסור. לעומת זאת, כאשר יש פי שישים היתר, והתערובת נאסרה רק בגלל חשיבות האיסור (לדוגמא, תבלין), לא אומרים חתיכה נעשית נבלה.

כך הסביר את הגמרא במסכת חולין, ממנה הרשב''א למד את שיטתו. לטענת רבינו תם הגמרא מדברת שם על חתיכה איסור קטנה שיש פי שישים היתר בתערובת כנגדה, והסיבה שאינה מתבטלת היא רק בגלל שלדעת רב מין במינו אינו בטל. משום כך לא אומרים חתיכה נעשית נבלה, ויש צורך שהחתיכה תפלוט טעם ממש כדי שיהיה בכוחה לאסור את שאר החתיכות.

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך (יו''ד צב, ד) פסק כדעת הרשב''א, דהיינו שאומרים חתיכה נעשית נבלה רק בבשר וחלב, ולא בשאר איסורים, וכן פסק כף החיים (שם, אות טז). משום כך, אם נפלה חתיכת טרפה לתוך תבשיל ואסרה אותו, אם ייפול תבשיל זה לתבשיל נוסף, אין החתיכה כולה נחשבת כנבלה לאסור את כל התבשיל, שכן רק בבשר וחלב אומרים חתיכה נעשית נבלה.

ב. הרמ''א (שם) חלק וסבר, ואומרים חתיכה נעשית נבילה גם בשאר איסורים, וכן פסקו הט''ז (צו, ו) והש''ך (צד, כב). עם זאת, במקרה בו נפל דבר לח שנעשה נבלה לתוך דבר לח, ניתן להקל בהפסד גדול, שהרי כאמור לדעת הרמב''ן במקרה זה לא אומרים חתיכה נעשית נבלה, וניתן לצרף את שיטתו לסוברים שלא אומרים חתיכה נעשית נבלה בשאר איסורים[1]. ובלשונם:

''לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה, אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורים... הגה (= רמ''א): ויש אומרים דאמרינן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה, וכן המנהג פשוט, ואין לשנות... יש אומרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אם נתערב איסור לח בהיתר לח, ואחר כך נתערב הכל בהיתר אחר, ואין צריכים רק ששים נגד האיסור שנפל. ויש לסמוך על זה בשאר איסורים, לצורך הפסד גדול, אבל לא בבשר וחלב. ואם נתערב יבש ביבש, לא אמרינן בשום איסור חתיכה נעשית נבילה.''

כפי שראינו לעיל, לדעת רבינו תם, כאשר חתיכה נאסרת ב'משהו' בגלל חשיבותו של האיסור (תבלין, מעמיד וכדומה), אם חתיכה זו נפלה לתוך מספר חתיכות, לא אומרים חתיכה נעשית נבלה וכל שאר החתיכות גם נאסרות, שכן אין ביכולת ה'משהו' לגרום פעמיים לאיסורים. בנקודה זו נראה שהשולחן ערוך והרמ''א יהיו תמימי דעים, ויסכימו שלא אומרים חתיכה נעשית נבלה.

אולם, כאשר מדובר בחמץ בפסח, נקטו הש''ך (נקודות הכסף) והמגן אברהם (או''ח תסז, יג), שגם חתיכה שנאסרה במשהו הופכת להיות נבלה, שכן בפסח מחמירים אפילו במשהו. הט''ז (יו''ד צב, יג) חלק וסבר, שגם בפסח אומרים דין זה, שכן 'משהו' אוסר בפסח רק מדרבנן, ואם בשאר איסורים האסורים מדאורייתא לא אומרים ש'משהו' הופך חתיכה להיות נבלה, קל וחומר בחמץ שאסור רק מדרבנן. עם זאת, בלח בלח החמיר, שכן כאמור, לאחר שנופלת התערובת הלחה לתוך הלח, ה'משהו' מתערב בכל.

איסורי דרבנן

יוצא שמוסכם, שאומרים חתיכה נעשית נבלה בבשר וחלב. כפי שראינו בעבר, הגישה הרווחת באחרונים היא שכאשר התערב עוף בחלב, האיסור לאוכלם הוא רק מדרבנן. דנו האחרונים האם גם באיסורי דרבנן אומרים חתיכה נעשית נבלה, כאשר הט''ז (יו''ד צ, ד) טען, שמדובר במחלוקת השולחן ערוך והרמ''א, כשהשולחן ערוך מקל ואילו הרמ''א מחמיר.  

כפי שראינו בעבר (משפטים שנה ו'), כחל, דהיינו עטיני הבהמה, מעיקר הדין מותר באכילה, שכן למרות שעטיני הבהמה עשויים מבשר ויש בתוכם חלב, כל עוד החלב לא פרש מגוף הבהמה והיא נשחטה, אין דינו כחלב. אלא, שחכמים אסרו אכילת הכחל שכן יש בו מראה של בשר בחלב. נחלקו השולחן ערוך והרמ''א, מה יהיה הדין אם בישלו את הכחל עם שאר חתיכות:

א. השולחן ערוך (שם, א) והפרי חדש (שם, ה) פסקו כדעת הרמב''ם, שכיוון שאיסור אכילת כחל הוא מדרבנן בלבד, אין אומרים בו חתיכה נעשית נבלה, ולכן כאשר נפל הכחל לתוך חתיכות נוספות, לא מתייחסים לכל הכחל כדבר האסור, אלא רק לאחוז החלב הנמצא בו. ב. הרמ''א (שם, א) חלק ופסק כדעת הרשב''א, שגם באיסור דרבנן אומרים חתיכה נעשית נבלה, ולכן מסתכלים על כל הכחל כדבר האסור. ובלשון הט''ז שפסק להלכה כדעת הרמ''א:

''משמע אפילו אם נפל תחילה בפחות משישים, הוי כבתחילה לצרף גם הכחל, וכן כתב בספר בדק הבית להרא"ה דכל הנאסר מאותו כחל הוי דינא הכי שהוא מצטרף אחר כך לשישים, שלא יהא סופו חמור מתחילתו. ויש אומרים של רמ"א שהוא הרשב"א, סבירא ליה דכל שנפלה בפחות משישים נעשה גם ההיתר חתיכת נבילה, דהא עשאוהו רבנן כבשר בחלב ובשר בחלב לדברי הכל נעשה נבילה, על כן צריך אחר כך שישים נגד הכחל, והכחל אינו מצטרף.''

עם זאת, יש לסייג ולציין, שלא כולם קיבלו את ההשוואה שעושה הט''ז. לדוגמא, ערוך השולחן (שם, כה) כתב, שהסיבה שהרמ''א מחמיר בדין זה, הוא רק מחמת שחכמים החמירו בדיני כחל כבשר וחלב ממש, אך לגבי שאר איסורי דרבנן, גם הרמ''א יקל.  

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...