בר"ה אוכלים סימנים כרמז לזכות בכך לטובה, מקור המנהג הוא בדברי הגמ': 'אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא - קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי' (כריתות ו,א). ' ... והני איכא דגדלי מהר ואיכא דמתקי' (רש"י). מנהגנו לאכול כסימנים עוד דברים בנוסף למובא בגמ'. 'אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מלתא היא, יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא, קרי, רוביא, כרתי, סלקי, ותמרי. רוביא פירש רש"י, תלתן. רוביא, ירבו זכיותינו. כרתי, יכרתו כו', סלקי, יסתלקו כו', תמרי, יתמו כו'. קרי, מפני שממהר להיות גדל. ומזה רבו המנהגים, כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש, לומר: תתחדש עלינו שנה מתוקה. ובפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש והריאה, לומר: נהיה לראש ולא לזנב, והריאה לפי שהיא קלה. והר"מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר, לאילו של יצחק' (טור; או"ח סימן תקפג). 'יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא, יאמר: יהי רצון שירבו זכיותינו. כרתי, יכרתו שונאינו. סלקא, יסתלקו אויבינו. תמרי, יתמו שונאינו. קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו. הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים "שתחדש עלינו שנה מתוקה" (אבודרהם). וכן נוהגין. ויש אוכלים רימונים ואומרים: "נרבה זכיות כרימון". ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא). ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים "שתחדש עלינו שנה מתוקה" (אבודרהם). וכן נוהגין. ויש אוכלים רימונים ואומרים: "נרבה זכיות כרימון". ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה. אוכלים ראש כבש לומר נהיה לראש ולא לזנב וזכר לאילו של יצחק (שו"ע; או"ח סימן תקפג). מעבר לפשט יש גם עומק, כמו שתפוח בפשטות סיבתו זה גילוי של מתיקות (שלכן גם מוסיפים דבש), אולם הוא גם מרמז בעומק על קשר לשכינה: ' ... ומה שלוקחין תפוח, כדי לרמוז על שדה תפוחים הידוע הנרמז במקרא (בראשית כז) "ראה ריח בני כריח שדה" עכ"ל מהרי"ל' (דרכי משה). בנוסף רבי צדוק הכהן מלובלין מביא (פרי צדיק, ר"ה א) שזה מרמז על קבלת התורה: 'א"ר חמא ברבי חנינא: מ"ד (שיר השירים ב, ג) "כתפוח בעצי היער" וגו'? למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע' (שבת פח,א). ושניהם אותו שורש, כיון שהשדה תפוחים שיצחק הריח קשור לקיום תו"מ של יעקב. נראה גם שיש בזה יותר עומק, שר"ה מחובר ליוה"כ בימי הדין, וביוה"כ קיבלנו את הלוחות השניים ולכן הוא יום סליחה ומחילה (תענית ל,ב). לכן כגילוי של קבלת התורה שזה ההתחלה של קבלת התורה שבסיומה הגיעה לידנו ביוה"כ, עושים בר"ה שהוא התחלת ימי הדין שנגמר ביוה"כ, רמז להתחלת קבלת התורה, וכך ממשיכים כפרה מהגילוי של יוה"כ (בגילוי תורה) לר"ה (מחיבורם). אולי אפילו יש לזה רמז בנוסח הגמ' שמובא בטור, שמובא גם אתרוג, שהוא מרמז על קיום תורה ומעשים טובים (ויק"ר ל,יב), ולפי שיטת ר"ת התפוחים שנאמרו בפס' "כתפוח בעצי היער" שעל זה אמרה הגמ' שמרמזים על אמירת "נעשה ונשמע" הכוונה לאתרוג (תוס' ד"ה 'פריו'; שבת שם), ממילא ע"פ נוסח הטור שבסימנים נאמר גם אתרוג זה רומז לקבלת התורה; וכנראה שבמנהג החליפו לתפוח שגם הוא נקרא בשם זה ולכן גם בגילויו חל גילוי של הפס' "כתפוח בעצי יער" שרומז לקבלת התורה. בפרט שבאירופה היה קשה להשיג אתרוגים ולכן החליפו לתפוח (ולכן המנהג הגיע מאשכנז כמו שאומר הטור). נראה שטובלים בדבש כדי להדגיש את התורה בפינו (בפרט שזה כנגד דברנו שאמרנו נעשה ונשמע): "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד,יא). נראה שכרמז לריבוי זכויותינו אוכלים רימון, מעבר לטעם שיש בו הרבה גרעינים, ואף מרמזים על כך כעין שיש בתורה הרבה מצוות ולכן כאילו מרמז בגרעיני הרימון הרבים על תרי"ג מצוות. גם בגרעיני הרימון בכל גרעין יש פרי שלם קטן, שכך כרמז שבמצוות התורה כל מצווה מחברת אותנו לה': 'מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם מצווה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינא, כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה' וכו' (רמב"ם, פירוש המשניות; מכות ג,טז). שכך מרמזים שנזכה לחיבור שלם לקדושה (ויש בזה רמז שביוה"כ קיבלנו את התורה, שבזה התחברנו אליה, ולכן עושים סימן לחבר את ר"ה לגילוי שביוה"כ שבסיום הדין). אולי גם ברימון קורה הרבה שגרעיניו מחמיצים ולכן זה רומז לזריזות במצוות כדי שלא להחמיץ: ' ... רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד' (רש"י; שמות יב,יז). אולי אפשר שברימון יש כותרת כעין כתר, כרמז שאנו בניו של הקב"ה מלך העולם, ולכן שיראו הרבה זכויות לפני ה' כגילוי למהותנו (לכן גם ברימון נרמז שבכל אחד מישראל יש מלא מצוות [סנהדרין לז,א] כיון שזה במהותנו לעשות את דבר ה'), וכך שנזכה לזכות בדין בר"ה, ולהתחבר לקדושה במשך השנה. אולי גם הרימון מרמז על מעלתנו, שכל אחד מאיתנו חשוב ביותר, שיש ברימונים סוג שבשל חשיבותו אינו מתבטל ברוב (רימוני בדן [יבמות פא,ב]), כך אנו מדגשים את מעלת חשיבותנו בקדושה שאינה בטלה גם אם ח"ו יש בנו חטאים, ולכן שיודגש ויתרבו זכויותינו מהחיבור למעלת הקדושה. אולי גם ברימון מרמזים שיתרבו זכויותינו ולא יתגלה בנו טומאת החטא, שזהו כרימון שבמידתו בטל טומאת כלי: 'כל כלי בעלי בתים, שיעורן ברימונים' (משנה; כלים יז,ז) 'כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים - אם ניקבו במוציא רמון, טהורים' (ברטנורא). שכך יתבטל מגופנו שהוא כעין כלי (סנהדרין צט,ב) הקשר לטומאת החטא. ברימונים הכוונה לשלושה יחד שאחד מהם יוצא מהכלי: 'הרימונים שאמרו, שלשה אחוזין זה בזה' (משנה שם,ד). ' ... כשיהיו שלשה רמונים אחוזים זה בזה ויצא האחד דרך הנקב, זהו שיעור של מוציא רמון' (ברטנורא). שזה כעין גילוי שיש שלושה חגי דין – יומיים ר"ה ויוה"כ (או ר"ה, יוה"כ והו"ר), ואנו רוצים לצאת זכאים כבר בחג הראשון - בר"ה, ובכ"א גם אם ח"ו לא כבר בר"ה, אז לפחות לצאת באחד מהם זכאי וכך להוריד מגזר דין קשה. (אולי גם רמז שזה בכלי של בעה"ב ולא של אומן, כעין רמז שגילוי של שלושה ימי דין זה בהקשר לבינוני שאצלו יש חתימה ביוה"כ לעומת צדיק גמור או רשע גמור שכבר בר"ה נחתם דינו). אולי גם רימון הוא האחרון בקדימות של הברכה על פירות שבעת המינים שהשתבחה בהם א"י (שו"ע; או"ח ריא, ד), ובפירות שגדלו בא"י יש קדושת השכינה, וזה בא לידי ביטוי בברכה האחרונה על שבעת המינים (ב"ח; טור או"ח ר"ח), ולכן מרמזים בזה כעין שאוכלים את כל פירות א"י (כיון שהרימון הוא האחרון בסדר הקדימות) כדי להדבק בשכינה, וכך שיתרבו זכויותינו.