"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית... אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם"  (דברים כט, ט-יא)

מאורע גדול מתרחש בפרשתנו, ואנו כמעט איננו מבחינים בו. זהו מאורע ששינה את קוד הקיום היהודי, ויכול גם לשנות את חיינו - משה רבינו חידש את הברית.

עד אותה עת, לאורך תולדות האנושות כפי שהן מסופרות בתורה, הקב"ה כרת שלוש בריתות:

הראשונה - הייתה עם נוח, ובאמצעותו עם כל האנושות. אפשר לקרוא לה ברית הסולידריות האנושית. על פי חז"ל היא כוללת שבע מצוות, הלוא הן "שבע מצוות בני נוח", שהידועה בהן היא קדושת חיי האדם (בראשית ט, ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

השנייה - הייתה עם אברהם אבינו ועם צאצאיו (בראשית יז, ב): "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹוד מְאֹוד". ברית זו הפכה את אברהם לאביה של אמונה חדשה, שלא נועדה להיות אמונתה של כל האנושות אבל היא שואפת להיות לאנושות לברכה (בראשית יב, ג): "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

השלישית - היא הברית שכרת ה' עם בני ישראל בימי משה רבינו, במעמד הר סיני, כאשר העם שמע את עשרת הדיברות וקיבל על עצמו להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

מי יזם את כל הבריתות הללו? תמיד הקב"ה. לא נוח, לא אברהם אבינו, לא משה רבינו ולא בני ישראל ביקשו ברית עם ה'.

מאברהם אבינו, הקב"ה כבר ביקש תגובה (בראשית יז, י): "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִימּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר". ה' מבקש מבני בריתו, מן הזכרים לפחות, את עשיית הברית מילה. מבני ישראל, בברית סיני, הקב"ה כבר ביקש הרבה יותר. הוא ביקש מהם, בעצם, להכיר בו כריבון וכמחוקק יחיד. ברית סיני כללה שש מאות ושלוש עשרה מצוות. בני ישראל נדרשו מעתה לשלב את המודעות לקב"ה בכל תג ותג בחייהם.

אנו רואים אפוא כי ככל שתהליך כריתת הבריתות מתקדם, תפקידו של הצד האנושי בברית בין הקב"ה לאדם גדל וכן מתרבות בקשותיו של הקב"ה משותפיו לברית. או בניסוח קצת אחר: הקב"ה מטיל עליהם אחריות גדלה והולכת.

עתה, בפרשת ניצבים, מגיע צעד נוסף בתהליך הזה. משה רבינו מחדש את הברית (דברים כט, ט-יב): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית... אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים".

זו הייתה הפעם הראשונה שהברית עם הקב"ה חודשה, אך לא הפעם האחרונה. הברית חודשה שוב במהלך ההיסטוריה: בימיו של יהושע, ואחר כך בימי יהוידע, ובימי חזקיהו, ובימי יאשיהו, אחרי גלות בבל עם עזרא ונחמיה - אך הפעם הראשונה הייתה בפרשתנו.

משה רבינו ידע שמגמת פניה של ההיסטוריה של עם ישראל היא העברת היוזמה מידי הקב"ה לידי האדם. הוא כאילו אומר לעם ישראל: עד עכשיו ה' הוביל אתכם ואתם הלכתם אחריו. עכשיו הקב"ה מוסר בידיכם את מושכות ההיסטוריה. מעתה והלאה אתם תנהיגו. אם לבבכם יהיה עם ה', ה' יהיה עמכם. אינכם ילדים עוד, אתם בוגרים. לאדם בוגר עדיין יש הורים, כפי שיש לילד, אבל יחסיו איתם שונים. אדם בוגר נושא בנטל של אחריות. כאן טמונה חשיבותה ההיסטורית של פרשת ניצבים המציינת את קץ ילדותו של עם ישראל. מכאן ואילך, היהדות תהיה קריאתו של הקב"ה לאחריות אנושית. אצלנו האמונה איננה המתנה לקב"ה, אצלנו האמונה היה ההבנה שהקב"ה מחכה לנו.

ויש בזה גם לימוד עבור חיינו בכלל: אל תחכה שיכבדו אותך - כבד אחרים. אל תעמוד ביציע ותבקר את אלה שעושים - עשה בעצמך משהו שישנה את פני הדברים לטובה. אל תחכה שהעולם ישתפר - התחל בתהליך בעצמך. טלו את היוזמה, העולם מחכה לכם.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "רעיונות משני חיים - קריאות חדשות בפרשת השבוע"