בס''ד פרשת כי תבוא: האם יש להגביה את ספר התורה דווקא במקום הקריאה

פתיחה

בפרשת השבוע, כחלק ממספר קללות אותן כותבת התורה (כח, כו) היא מציינת: ''אָר֗וּר אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָקִ֛ים אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֑ם''. כיוון שלא ברור מהי הכוונה 'להקים את התורה', נאמרו בירושלמי (סוטה ז, ד) מספר אפשרויות לפרש מימרא זו; כגון שעל בית הדין להקים את התורה, דהיינו לחזקה, ואם לא הם ארורים. או שמדובר על מי שיש בידו להחזיק בידי לומדים התורה ואינו מחזיק, ועוד. הרמב''ן הלך בכיוון מסכת סופרים, שיש להרים את ספר התורה ולהראותו לציבור:

''ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד, ח) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצווה לכל, אנשים והנשים, לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו', וכן נוהגין.''

בעקבות פירוש מסכת סופרים לפסוק שבפרשה, נעסוק השבוע בדיני הגבהת התורה וגלילתה. נראה את המחלוקת האם אכן חובה להגביה, מתי יש להגביה את הספר, באיזה אופן נעשית ההגבהה, והאם יש להצביע או לכרוע במהלך ההגבהה. כמו כן נראה, כיצד אומרים במהלך ההגבהה חצי פסוק, דבר שלכאורה נוגד גמרא מפורשת.

הגבהת הספר תורה

למרות שנראה שהגמרא במסכת מגילה (לא ע''ב) מתייחסת לגלילת התורה, ואף מציינת מספר הלכות הנוגעות לאופן הגלילה, כפי שראינו בפתיחה, הרי שמקור ההגבהה היא ממסכת סופרים (יד, ח), שחלקים ממנה הן תוספות מאוחרות. מחמת כך פוסקים רבים ראו אותה כמקור משני מבחינת רמת החיוב[1], ולכן נראה שלמעשה נחלקו האם אכן יש להגביה:

א. האורחות חיים (שני וחמישי סי' ח) כתב, שעל אף שבמקומו נוהגים להגביה ואנשים והנשים נדחקים לראות את כתב ספר התורה, בכל זאת יש מקומות שנהגו לא להגביה, וייתכן שטעם הדבר הוא כדי לא להטריח את הציבור לעמוד בפני הספר. טעם נוסף לאי הגבהת הספר מובא בברכי יוסף (קלד, קונטרס אחרון), שחששו שמא בשעת הגבהה ייפול הספר ולכן העדיפו לא להגביהו כלל. ועל אף שבמסכת סופרים נלמד דין זה מהפסוק 'ארור אשר לא יקים', הרי שנאמרו הרבה פירושים נוספים לפסוק זה. ובלשונו:

''וראיתי תשובה כתב יד להרב יחיאל טראבותו, שבעיר אחת לא נהגו להקים ספר תורה וערערו עליהם מכח הירושלמי ומסכת סופרים ודברי הרמב"ן הנזכרים, והוא האריך להוכיח שאין בזה איסור, ואף לדעת הרמב"ן אסמכתא בעלמא הוא, ולא עבדי איסורא בהעדר הקמת ספר תורה, ואדרבא יש לדונם לזכות דחשו שלא ייפול חס וחלילה הספר תורה, וסוף דבר הסכים דיחזיקו במנהגם, והסכים עמו אחד קדושו.''

ב. השולחן ערוך והרמ''א (קלד, ב) הביאו את המנהג להגביה את ספר התורה כדי להראותו להעם, וכנראה שבעקבותיהם פשט המנהג בכל ישראל. מנהג הספרדים בעקבות השולחן ערוך להגביה לפני הקריאה, ולכן הביא הלכה זו לפני הלכות קריאה בתורה. הרמ''א (שם) כתב שמנהג אשכנז אינו כך, ויש להגביה את ספר התורה לאחר הקריאה. הכנסת הגדולה (שם, ב) הסביר, שגם הרמ''א מודה שמעיקר הדין יש להגביה לפני הקריאה, אלא מכיוון שפשוטי העם טעו וחשבו שההגבהה היא העיקר והקריאה טפלה, לכן קבעו אותה בסוף הקריאה, ודבר זה יגרום להם להישאר בבית הכנסת במהלך הקריאה.  

למרות שלדעת השולחן ערוך והרמ''א ההגבהה חובה, במקרה שבו בטעות הגביהו את ספר התורה והוא לא היה פתוח במקום הקריאה, אין צורך להגביה שוב (ולא כפי שטען בספר שולחן הטהור (קלד, א)), שכן מעבר לכך שמטרת ההגבהה היא לחבב את התורה, ולכן אין הכרח להגביה דווקא במקום הקריאה, הרי שכל עיקר דין ההגבהה ייסודו במנהג טוב שלא כולם נהגו, ולכן מסתבר שאין צורך להגביה שוב את הספר. ובלשון השערי אפרים (שער י', יד) שפסק שבמקום הצורך ניתן לגלול למקום אחר:

''ואם הספר תורה גדולה וכבדה ובפרט בתחילת השנה שכל עיקר הכובד הוא על יד השמאלית שהיא היד הכהה או שהוא איש חלש.. אין לגלול ספר התורה על חציה או בקרוב לה בכדי להקל על יד שמאל משום טורח הציבור, אם לא שיש צורך בדבר, שקשה להגביה בעניין אחר

ג. השולחן ערוך המקוצר (או''ח עמ' קעו) הביא מנהג התימנים הנוהגים להגביה את הספר לפני הקריאה כפסק השולחן ערוך, אלא שבניגוד להבנת השולחן ערוך הם אינם מגביהים את כל ספר התורה, אלא מושיבים את הספר על הבימה ומגביהים רק היריעה. אחד הנימוקים לכך הוא, אותו חשש שהעלה הברכי יוסף, שאם יגביהו את כל ספר התורה, יש חשש שייפול.

אופן הגבהה

כאמור, יש עניין שהציבור יראה את ספר התורה מוגבה. עם הזמן כתוספת יחסית מאוחרת, ובעקבות המגן אברהם (קלד, ג) שהביא את דברי המקובלים, נהגו גם להתקרב ולראות את האותיות ממש, דבר שלתפיסת המקובלים משרה אור גדול על האדם. בהתבסס על הרצון שהציבור יראה את ספר התורה, נחלקו המפרשים באופן ההגבהה:

א. בעל העיטור (הלכות הלל ד''ה ראשי) כתב, שכאשר היו מגביהים את ספר התורה, היה המגביה הופכו באופן בו הכתיבה הייתה

כלפי העם ואחורי ספר התורה כלפי המגביה. שכן באופן זה הציבור יכול לראות את הכתב בצורה טובה יותר. כך גם הבין הב''ח (רמד, א) מדברי הגהות מרדכי (מנחות תתקסט) שכתב, שכאשר המהר''ם היה מגביה את ספר התורה, 'היה מראה הכתיבה לעם'.

ב. המהרי''ק (סי' נד) והב''ח (רמד, א) חלקו וסברו, שאין על המגביה להפוך את ספר התורה כדי שיראו הקהל, שכן יש בכך זלזול לספר שהופכים אותו. לעניין ראיית הכתב, די בכך שהקהל רואה את הכתב מבין ידי המחזיק את הספר. עוד הוסיפו שכך המנהג בכל תפוצות ישראל, ואכן כך נוהגים בזמן הזה.

כריעה לספר

הפוסקים דנו בשני עניינים נוספים הקשורים להגבהה, הכריעה לכיוון הספר תורה וההצבעה לכיוונו:

א. כריעה: כאשר מובא במסכת סופרים עניין ההגבהה, מובא שהקהל כורע לכיוון ספר התורה, וכך אכן פסק השולחן ערוך (קנז, א). עם זאת למעשה, נראה שלא כולם קיבלו מנהג זה. בספר כנסת הגדולה (יו''ד רפב) וכן בשלטי גיבורים (קידושין יד ע''ב) כתבו בשם ריא''ז, שלא מצא בשום מקום שמשתחווים לספר תורה, וכן הוסיף בכנסת הגדולה שלא ראה שנוהגים להשתחוות.

הברכי יוסף (קלד, ג) חלק על הבנה זו, וטען שלמעשה גם הכנסת הגדולה ובפרט הריא''ז, לא חלקו על כך שצריך לכרוע לספר תורה, שהרי דין זה מפורש במסכת סופרים. להבנתו, הם חלקו בקשר לכורעים בפני ספר תורה סגור, או בפני ארון הקודש סגור, אך לא על כריעה בפני ספר תורה פתוח. כך כתב גם בשם מהר''י בנימין, שהוסיף שהרי אומרים מדברי הזוהר 'אנא הוא עבדא דהקב''ה דסגידנא קמיה', ומדוע אם כן הם מתנגדים לכריעה כלפי הספר?! ובלשונו:

''וזה לשון מהר"י בנימין, על דברת בני אדם יודעי דעת שקראו תגר על עניין השתחוואה לפני הספר תורה, שהיא אשר לא כדת מפני שמצאו בשלטי גיבורים וכו'. ועל פי הדברים האלה האריכו לשון על המשתחווים. וכת המשתחווים אמרו שהם אינם משתחווים אלא להקב"ה, ולשונם יענה בם והיה לעד, באומרם אנא הוא עבדא דהקב"ה דסגידנא קמיה, ואדרבא מצוה להשתחוות מההיא דמסכת סופרים.'' 

ב. הצבעה: בנוסף לכריעה, במהלך השנים יש שהוסיפו גם הצבעה באצבע או בזרת לכיוון הספר. סמך לכך הביא הרב חיים פלאג'י (ספר חיים ג, ו) מהמדרש (במדבר רבה ב, ג) המשתבח בכך, שבעוד שהמצביע על סתם מלך נהרג כיוון שפוגע בכבודו, בעם ישראל אפילו תינוקות יכולים להצביע על שמו של הקב''ה - ומכאן ניתן ללמוד שבשעת ההגבהה יש להצביע.

אמירת פסוקים

בשעת הגבהת הספר מובא במסכת סופרים, שיש לומר מספר פסוקים:

פסוק מפרשת ואתחנן (ד, מח): ''וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל'' ומספר פסוקים מספר תהילים (פרק יט): ''תּ֮וֹרַ֤ת יְקֹוָ֣ק תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת יְקֹוָ֥ק נֶ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי. פִּקּ֮וּדֵ֤י יְקֹוָ֣ק יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֥ת יְקֹוָ֥ק בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם. יִרְאַ֤ת יְקֹוָ֨ק׀ טְהוֹרָה֘ עוֹמֶ֪דֶת לָ֫עַ֥ד מִֽשְׁפְּטֵי־יְקֹוָ֥ק אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו. הַֽנֶּחֱמָדִ֗ים מִ֭זָּהָב וּמִפַּ֣ז רָ֑ב וּמְתוּקִ֥ים מִ֝דְּבַ֗שׁ וְנֹ֣פֶת צוּפִֽים''.

פסוקים אלו הביאם השולחן ערוך (קלד, ב), והוסיף המאמר מרדכי (שם, ג), שבמקומו אף נוהגים לסיים את מזמור יט בתהילים, ולא לומר רק את הפסוקים הנ''ל. עם זאת למעשה נראה, שברוב המקומות נהוג לומר רק את הפסוק 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל', ומוסיפים חצי פסוק מפרשת במדבר ''עַל־פִּ֥י יְקֹוָ֖ק בְּיַד־מֹשֶֽׁה''.

ענין זה עורר תמיהת הפוסקים, שכן כפי שהעיר ערוך השולחן (שם, ג) מעבר לעובדה שתוספת זו אינה מופיעה במסכת סופרים, וכן מדובר בהכלאה של שני פסוקים מפרשות שונות, הרי הגמרא במסכת תענית (כז ע''ב) כותבת, שכל פסוק שלא חצאו משה רבינו, אי אפשר לחצות אותו, ואילו כאן אומרים חצי פסוק. קושיה זו התעוררה גם ביחס לברכת הלבנה, בה אומרים (בשלח טו, טז): ''תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן'', ומשמיטים את המשך הפסוק ''עַד־יַעֲבֹ֤ר עַמְּךָ֙ יְקֹוָ֔ק עַֽד־יַעֲבֹ֖ר עַם־ז֥וּ קָנִֽיתָ''

חציית הפסוק

בעקבות כך, יש שטענו בשם הרב חיים מוולאזי'ן (מובא לדוגמא בסידור הגר''א), שאכן יש להתחיל מתחילת הפסוק, כדי לא לומר חצי פסוק. עם זאת, המנהג המקובל לא כך, וביישוב התמיהה העלו מספר הסברים:

א. בשו''ת תורה לשמה (סי' שעד) כתב, שהאיסור נאמר רק במקרה בו חוצים את הפסוק בסתמא, אך אם חוצים אותו בטעם אתנחתא, שממילא הוא מחלק את הפסוק, אין איסור, שהרי משה כבר חילקו (בהנחה שטעמי הפסוקים ממשה). כך גם הסביר את המנהג לומר בקידוש של שבת בבוקר, רק את הפסוק 'על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו'. ובלשונו:

''הורו רבותי, כל תיבה שיש בה טעם של אתנח הרי זה חשוב כמו סוף פסוק, ולית בזה חשש משום כל פסוקא דלא פסקיה משה, מאחר דיש כאן טעם של אתנח הא פסקיה משה רבינו, ולכן הורו דמותר לומר בקדושא רבא דשבת חצי פסוק והוא: על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, מפני שיש אתנח בתיבת השביעי ואם כן הוא הדין הכא.''

ב. ספר הפרדס (שער המעשה) כתב, שהאיסור לחצות פסוק נאמר דווקא על פסוק שאמרו משה (וכלשון הגמרא 'כל פסוק שאמרו משה'), ולא על פסוק מנביאים וכתובים. בדומה לכך כתב הכלבו (מובא במגן אברהם תכב), אך שהוסיף שגם פסוק הנאמר בכתובים אין לחלקו. עם זאת, יישובם אינו מנמק אמירת הפסוקים בהגבהת ספר התורה, בקידוש, ובקידוש לבנה, שכן אלו פסוקים מהמקרא.

ג. המגן אברהם (רפב, הקדמה) בגישה שלישית נקט, שהאיסור לומר חצי פסוק קיים רק במקרה בו הפסוק נאמר בדרך לימוד התורה וקריאתה, ולא כאשר הפסוק נאמר בדרך תפילה. ייתכן שהסיבה לכך היא, שהאיסור נובע מכך שיש חשש שילמדו תורה בדרך שגויה, אך כאשר מדובר באמירה שבתפילה, ברור שמדובר במעין מליצה, ולא יבואו לידי טעויות.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה כדי שעוד אנשים יקראו[2]...