"ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך" (דברים כו,ט-י). א"י מתוארת בתורה "ארץ זבת חלב ודבש”, מה המיוחד בזה? האם זה סתם בא לומר שיש בה שפע? מו"ר מרן הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, היה מביא על כך את דברי מורו ורבו הרצי"ה זצ"ל שחלב לכאורה היה צריך להיות אסור באכילה כיון שזה נעשה מדם הבהמה, וכן דבש דבורים (אמנם דבש בתורה הכוונה לדבש מהצומח, אולם שם דבש משותף גם לדבש דבורים ולכן מרמז על זה) היה לכאורה צריך להיות אסור כיון שזה יוצא מהאסור, ובכ"ז שניהם מותרים. כך גם א"י גשמיותה קדושה, שאע"פ שחומריות זה דבר רע ולכן היה נראה לאסור את גשמיות א"י, באה התורה ומרמזת שכמו חלב ודבש גם א"י אע"פ שנראה הגשמיות כדבר שלילי, בכ"ז בא"י יש קדושה המתגלה בגשמי ולכן זה חיובי. בנוסף היה מביא את דברי החת"ס שחלב ודבש מרמזים על התורה הברורה שנאמר עליה "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד,יא) שזה מרמז על הקדושה בארץ; וכן סופי התיבות של "זבת חלב ודבש" זה 'שבת', שכמו שבשבת המאכלים מתקדשים כך גם בא"י יש התגלות של קדושה בגשמי. אולי אפשר להוסיף שבפשט מדבר על השפע הגשמי, כמו שמובא בחז"ל: 'רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי. אמר: היינו "זבת חלב ודבש". א"ר יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו שלשה מילין, פעם אחת קדמתי בנשף והלכתי עד קרסולי בדבש של תאינים' (כתובות קיא,ב). אלא שהגשמי בארץ קשור לרוחני, שלכן לאויבים הארץ לא נותנת את פירותיה ("והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה" [ויקרא כו,לב]), כך שזה מראה על השפעת הקדושה על קיום הגשמי בארץ; ממילא זהו מעלתה של א"י שיש קשר ישיר והשפעה ישירה של הקדושה על הגשמי, וממילא יש בגשמיות א"י כח לחיבור לקדושה. לכן נאמר שמברך את ה' על המזון ומקשר לארץ הטובה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים ח,י), כיון שבא”י יש חיבור של הגשמיות לקדושה, ולכן בה מתגלה ע”י השפע הגשמי חיבור לה' שזהו שמברך את ה' על הגשמי (ומכאן יוצא כח לכל העולם שגם יתגלה בו קצת מזה, ולכן מברכים בכל מקום, אבל מקשרים לארץ כדי לחבר להתגלות כח זה). נראה שזה מתגלה בחלב שזהו הדבר שממנו העגל ניזון לחיותו, שזהו כעין רמז לגילוי קדושה שהיא שורש החיים בעולם (ולכן צדיקים נקראים חיים ורשעים נקראים מתים [ברכות יח,א-ב], כי הצדיקים מחוברים לשורש החיים – לקדושה, והרשעים ההיפך מכך), וזה יוצא מבהמה גשמית, כרמז שמהגשמיות של הארץ מתחברים לקדושה – לחיי קודש. “חלב" אותיות 'חל ב' שבארץ חלה התורה (שעיקר התורה בארץ [ספרי "עקב", מג]) שנמצאת כולה בעשרת הדברות שבשני (=ב') לוחות הברית (יר' שקלים ו,א); וזהו בחלב שהאם נותנת חלב לבנה בשביל חיותו, כעין מסירת התורה מאב לבנו בלימודם ("ולמדתם אתם את בניכם” [דברים יא,יט]) שמוסר לו תורה שמביאה חיים: 'גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר (משלי ד כב): "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא"' וכו' (אבות ו,ז). כך חלב רומז להבאת קדושה לעולם ע”י א”י, שהגשמי מקודש, ולכן זהו “חלב” בגימטריה 'מ', כרמז למקווה טהרה של ארבעים סאה שמטהר (וזה במים שזה נוזל כעין חלב שהוא נוזל), שכך א”י מטהרת את המציאות, ומקדשת אותה בחיבור לקדושה כעין כנגד מ' יום שמשה היה בסיני להוריד את התורה שמקדשת את העולם. גם “דבש” מרמז על זה, שהאות ת' בגימטריה קטנה זה ד', ולכן 'דבש' כשמתחלף האות ד' באות ת', יוצא אותיות 'שבת' שזה רמז לקידוש הגשמי כמו שיש בשבת שהוא מעין עוה"ב ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]) שכל הגשמי מקודש. (ואף 'דבש אחד מששים למן' [שם], והמן קשור לתורה: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' [מכילתא; שמות טז,ד], כך שמרמז על קשר לגילוי תורה במציאות הגשמית). אולם דבש ושבת נכתבים הפוך בסדר האותיות, כעין רמז שהם הפכים, שבעוד שבשבת מתגלה הקדושה בשביתה ממלאכה, בא"י מתגלת הקדושה בעשיית מלאכה, שזהו דבש אותיות 'ב-דש', שבהיות האדם עושה מלאכה כעין דישה הוא מגלה קדושה בעולם, שהעבודה בא"י היא מצווה ומגלה קדושה ותיקון עולם (וזהו שהאדם מגלה קדושה 'בדש' – בהיותו דש). (גם בפס' נאמר "ודבש", שזהו אותיות 'ב ש"י' [כשמחברים ו+ד לאות י'], שבא"י מקבלים שפע מהמציאות בעוה"ז וגם מקבלים שכר לעוה"ב, ולכן זהו ב' שזוכה לשכר בשני העולמות, ובעוה"ב השכר נעשה ב'ש"י' עולמות שניתנים לצדיקים [סנהדרין ק,א]). גם נראה שנרמז בדבש שזה מתוק ומפנק, כך שרומז לעונג, כרמז שהמציאות כולה מתקדשת בא"י, ומביאה לעונג ותפנוקים בגילוי קדושה; אולי רומז בזה לדימוי לשבת שיש בה עונג: "וקראת לשבת ענג" (ישעיהו נח,יג). '"עונג" - מלשון תענוג ותפנוק' (מצודות ציון), שיש בשבת שפע גשמי בחיבור לקדושה, וכך גם בא”י. שבח פירות א"י מתגלים בשבעת המינים, כשהאחרון שמובא בפס' זהו "דבש" (דברים ח,ח), שאצלו מתברר שיש שבעה מינים (שהוא האחרון בספירת שבעת המינים), כך שהוא מרמז על שפירות א"י קדושים, כעין שבת שהיא היום השביעי. כך מרמז "ארץ זבת חלב ודבש", ש"זבת" אותיות 'בת ז', שיש גילוי של השפעת שפע הקדושה בא"י בכך שיש שבעה מינים שבהם נשתבחה הארץ, כעין בת שבעה (=ז') מינים, שזה רומז לכך שא"י כעין גילוי של שבת בעולם, בת שביעי (=ז), שיש בה שורש של תיקון העולם כעין גילוי שבת שלעתיד לבא. לכן נרמז ב"דבש" שזה תמרים, ובשבעת המינים יש רמזים לשיעורים של התורה (עירובין ד,א-ב), שזה מרמז על הקשר של המציאות הגשמית שבא"י עם הקדושה, עם גילוי התורה והקדושה (שזהו "זבת" = 'בת ז' – שבעת המינים וקדושה כשבת) שלכן בשבעת המינים מתגלה רמז אסמכתא לשיעורי התורה; ובתמרים רמזו על שיעור האכילה עליה חייב ביוה"כ: 'דבש – ככותבת הגסה ליום הכיפורים', כעין רמז לניתוק מהגשמיות, כעין מלאכי שמים (כעין מעמדנו ביוה"כ), שבא"י הגשמי מקודש, שיש בו גילוי של שמים (כמלאכים) בארץ ולא גשמיות רעה. (אולי "חלב" מרמז על התחלת שבעת המינים, שהחלב קשור לאכילתה שכך יש בה כח לייצר חלב, והבהמה אוכלת תבואה לכן זה מרמז על ההתחלה של שבעת המינים "חיטה ושעורה", וכך חלב ודבש מרמזים על התחלת וסוף הפס' של שבעת המינים). בביכורים המביא אומר שהארץ היא זבת חלב ודבש, אולי יש בזה קשר לביכורים בעומקם, שהביכורים מתחיל בסימון הפרי בהיותו קטן, וזהו כעין חלב שניתן לעגל בהיותו קטן, ומחכה עד שיגדל כפרי בשל ואז מביאו, שזהו כעין דבש שזה נעשה מהפרי הבשל. ואת הביכורים מעלים לירושלים ומניחים לפני ה' ומשתחווים לה', כעין רמז שע"י פירות א"י יש חיבור לה', שזה כחלק מהמעלה הכללית שיש בא"י כח חיבור לקדושה (ולכן הביכורים זה דווקא משבעת המינים שהשתבחה בהם א”י ודווקא מאותם שגדלו בארץ).