chiddush logo

מי חולק?

נכתב על ידי אברהם לוי, 30/5/2014

 מי חולק?

 

במקום הקדמה:

 

   כבר הדריכונו רבותינו ומורי דרכינו, שכל המתעלם מהריקים והפוחזים ונרתע מהתוכחה והכרזת האמת - ומסתפק בעצמו ושכמותו שמתנהגים כהוגן וכשורה, הרי הוא מעורר את הדין ומביא חרון אף לעולם, וסופו שייענש תחילה - עוד לפני החוטאים רח"ל (שיטמ"ק ב"ק ס' ע"א ד"ה אין פורענות).

   משום כך, במאמר זה נהיה פה ושופר, ונזעק בקול ניחר, על פגע נורא וזר, שאֵל מחננו חלחל וחדר, ובמהירות התפשט ודהר, וטובה מרובה הרס ועקר, נזעק על כך פן יהיה מאוחר. מה כוונת המשורר והסופר?

 

  חג השבועות מכונה חג 'מתן תורה', וביום זה כלל ישראל מתחזקים ומחזקים את נושא 'לימוד התורה וניצול הזמן', ועושים עסק גדול מהתורה הקדושה. כמובן שכך נאה וכך יאה, אשרי העם שככה לו.

   אך ברשות הקוראים החביבים נסטה הפעם מהקו המקובל, ובמקום להתמקד בתורה שניתנה על הר סיני - נתמקד בהר עצמו. מה כוונתנו?

   מי שמעיין בפסוקי התורה על מעמד הר סיני, מגלה שם דבר פלא. היכן?

   כאשר התורה מתארת בפנינו את ההכנות האחרונות למעמד הר סיני, היא כותבת כך: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי... קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק... וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם... מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר, וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ... וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד... וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי... וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה (שמות י"ט ט"ז - כ').

   במילים הללו תמו ההכנות למתן תורה, עם ישראל והכוהנים נמצאים כבר כל אחד במקום שיועד לו, משה כבר עלה אל ההר, השכינה אף היא נמצאת במקום, והכל מוכן עבור נתינת התורה.

   אלא שהבורא הקפיא את המעמד - ושלח את משה להזהיר את ישראל 'פעם נוספת' שישמרו מרחק מההר, ולא יתקרבו יותר ממה שהותר להם.

   משה ירד מההר והעביר לישראל את האזהרה הזו - אזהרה שבעבר כבר העביר להם (שם י"ט כ"ד ברש"י), ורק לאחר מכן החל הבורא בנתינת התורה.

   המסר העולה מכאן חד וברור כראש הגפרור, מסר עז שלא ניתן להסיט ממנו אפילו גרגר ופירור, ונכריז אותו במילים ברורות - למען הסר ספק מלב עיקש ומפקפק או מתחמק:

 ההכנות למתן תורה והשמירה על קדושת המעמד, הם בסיס חיוני ועמוד מרכזי במהלך של 'מתן תורה'. בלעדיהם, לא שייך כלל לקבל את התורה.


כלפי מה הדברים אמורים?

   מבואר בספרי רבותינו שְׁמִמַעֲמָד הר סיני עלינו להקיש וללמוד על קדושת בית הכנסת ובית המדרש, ובפרט בזמן התפילה וקריאת התורה והלימוד. וכמו ששם השכינה שרתה על ההר וקידשה אותו, כך גם בבית ה' השכינה שורה ומקדשת את המקום. וכמו שבהר סיני הייתה חרדת אלוקים וכולם כיבדו את המקום, כך יש לנהוג גם בית הכנסת והמדרש.

  משום כך נפסק בהלכה שבבית הכנסת אין לדבר 'שיחת חולין' בין בשעת התפילה ובין לאחר מכן, שהרי המקום קדוש לה'.

   ולמרבה הצער הבושה העלבון והיגון, יצר הרע זכה לכבוש רבים וטובים והכהה להם את הרגשות והחושים, עד שהם מסוגלים לדבר בבית ה' על הבלים וזוטות ושאר ירקות. ופעמים אפילו עם התפילין... בחזרת הש"ץ... בזמן שספר התורה פתוח... בזמן דרשה של חכם... בעת שהמקום משמש לכולל אברכים... וכאשר מעירים להם על הנושא, הם לא מבינים מה רע בכך ומדוע בכלל נטפלים אליהם ודורשים מהם דרגות ומדרגות שהם בגדר חומרות השייכות לצדיקים וחסידים - ולא לרמה העממית שלהם.

   לכבוד אותם מתוקים וחמודים נעלעל מעט בהיסטוריה ונדפדף לתקופת גזרות ת"ח ות"ט, זמן בו עם ישראל נשחט ונרמס ונִכתת ועבר צער ויגון וסבל רב [וצרותיהם הובאו אף בספרות חז"ל]. ומפאת שהנייר צר וקצר והמקום בו דל ומוגבל, לכן נביא רק דוגמיות מאותן צרות נוראות שאירעו אז לאחינו, בכדי לתת מעט נפח ועומק לדברים.

   ובכן, הגויים הרשעים צלו ילדים באש וחייבו את הוריהם לאוכלם... באחד המקומות מרוב ששחטו שם רבבות יהודים - מי הנהר הפכו צבעם לאדום... הרעב היה כל כך חמור - עד שהיו אוכלים בשר אדם מרצון... מספרי התורה תפרו הגויים נעליים... מרצועות התפילין עשו שרוכים... את כל הקדוש והיקר שהיה לעם ישראל - הן ברוחניות והן בגשמיות, רמסו צוררי ישראל במקסימום האפשרי. נציין רק שמרוב עוצמת הדם והדמע והסבל הגדול שעבר אז על אחינו היקרים, תיקנו 'וועד ארבע ארצות' תענית לדורת בכל כ' בסיון, יום בו הקהילה הראשונה של היהודים מסרה עצמה על קידוש ה', קהילת נמירוב הי"ד.

   ורבינו יום-טוב ליפמן הלר זצ"ל (בעל התוספות יום טוב) עשה שאלת חלום לדעת על מה יצא הקצף הגדול - ומהי העבירה החמורה שעברו ישראל שעוררה את החרון אף העצום הזה, חרון אף איום ונורא - עד כדי כך שה' הסכים שירמסו אפילו את התורה ולומדיה, וכביכול ה' רמז לאותם יהודים "איני חפץ בכם ולא בתורתכם". מה הסיבה לכך?

   על השאלה כאובה זו ענו לו משמים:

   הגזרה באה מחמת שיהודים מדברים דיבורי חול בבית הכנסת ובית המדרש, [ופגמו באות ו' של המילה 'דִבּוּר' והפכו אותה לְ'דֵבֶר']!

   ושלא נחשוב לרגע שמדובר בתקופה של רשעים וחוטאים, אדרבה! באותה תקופה היו ענקי עולם וראשי ישיבות שעונו ונכחדו כמו המקובל האלוקי רבי שמשון מאסטריפולי שנהרג בעינויים קשים עם כל בני ישיבתו, ונהרגו עוד רבים שכמותו, יראים ושלמים. וכל זאת למה?

   מפני שיהודים מדברים בבתי כנסיות ובתי מדרשות וגורמים לשכינה שתסתלק משם, והמקטרג הרוחני מקבל רשות לכבוש את המקום ולעשות שם ככל העולה על רוחו.

 

במאמר מוסגר:

 

ואם ישאל השואל:

'מדוע נענשו גדולי ישראל, הרי הם לא חטאו באותם חטאים שהביאו את החרון אף?

 

על שאלה דקה זו יש מספר תשובות,

והנה שלושה מתוכם:

 

   א) בזמן שהדין גובר, ניתנת רשות למשחית לקחת גם נקיי כפיים - כביכול 'אין המקטרג מבחין בין צדיק לרשע' (רש"י שמות י"ב כ"ב).

   ואל דאגה! הכל נעשה עם צדק מושלם - ופטירת הצדיקים מהווה עבורם 'כפרת עוונות' (שהרי אין צדיק שיעשה טוב ולא יחטא - כחוט השערה), וממילא מיתתם היא כפרתם על חטאיהם הדקים.

   ולאחר פטירתם הם מגיעים לשמים נקיים ושלמים והולכים ישר לגן עדן, והם מודים לבורא שטיהר אותם בייסורים גשמיים, במקום להעבירם תחת שרביט 'דקדוק הדין הרוחני', שהוא קשה שבעתיים.

   ב) פעמים שהגזרה קשה עד מאוד - וְהַמִכְסָה שהמקטרג דורש גדולה ועצומה - בבחינת 'שואה' רחמנא ליצלן, כפי שהיה בת"ח ות"ט.

   משום כך הצדיקים מוסרים עצמם מרצון למען כלל ישראל, מתוך ידיעה שמשקלם הרוחני העצום ישלים ברגע אחד את מכסת הנפשות שהותר למקטרג לִגְבּוֹת, כפי שרואים בסיפור הבא:

   בעת הגזירות הנוראות בשנות ת"ח ות"ט, פנה רבי שמשון מאוסטרופולי לרבי שבתאי כ"ץ והציע לו שיימסרו עצמם יחד להיהרג על קידוש ה', כדי שבזכות משקלם הרוחני העצום תיעצר הגזרה מעל כלל ישראל. שמע רבי שבתאי את הבקשה, והשיב: אני עסוק כעת בכתיבת חיבור על השולחן ערוך - חיבור שעם ישראל יזדקק לו לדורות, ומשום כך אעכב את בקשתך בחצי שנה, עד שאסיים את חיבורי. וכך היה. רבי שבתאי המשיך את כתיבת חיבורו 'שפתי כהן' עוד חצי שנה, ולאחר מכן מסר נפשו למען כלל ישראל  (מילין קדישין חלק א' עמוד קל"ד).

   ג) יש עניין גבוה עד מאוד שנקרא 'מסירות נפש', וצדיק אמיתי שואף כל חייו למסור נפשו למען ה'. לא בגלל שזה פוטר אותו מהדין העליון [לא בגלל שזה משתלם], ולא בגלל צורך של כלל ישראל [לא כדי לבטל איזו גזירה], אלא אך ורק כדי לקיים את מצות 'מסירות נפש' שמוזכרת בתורה בפסוק ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, [שצריך שיהא לאדם אהבה עזה לבוראו עד אין קץ ברמה כל כך גבוהה, עד כדי כך שאפילו אם יאיימו עליו ויאמרו לו שאם לא יכפור בה' חס ושלום - אזי ייטלו את נפשו, אזי לא יירתע מהגזירה ויסכים למסור את נפשו בשמחה על קדושת ה', מרוב אהבתו את ה'].

   ישנם צדיקים שהם כל כך קדושים ועליונים - עד כדי כך שהם מחכים ומתאווים למתנה הגדולה הזו של מסירות נפש למען ה', ומה שאנו מכנים 'גזירה וסבל' - הם מכנים 'מתנה ופרס', ובעצם השאלה הנוראה של 'צדיק ורע לו ורשע וטוב לו' כלל לא שייכת לכאן.

   היכן מצאנו זאת?

    מסופר בגמרא על תנא אלוקי קדוש עליון ושמו רבי עקיבא, שבערוב ימיו נתפס על ידי המלכות שעבר על גזירתם שאסרו ללמוד תורה, ונענש שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל מלובנות באש ותלשו את בשרו חתיכות חתיכות, ובאותם רגעים קשים הייתה שמחה גדולה ועצומה על פניו.

   ראו זאת תלמידיו ושאלוהו: רבינו! זו תורה וזו שכרה?! השיב להם רבי עקיבא: כל יום מימי חיי הייתי קורא בקריאת שמע את הציווי של ואהבת את ה' אלוקיך - שחובה על האדם לאהוב את ה' עד כדי מסירות נפש, והייתי מתאווה 'מתי אזכה לקיים מצוה זו'. עכשיו שנקלעתי למצב שמענים והורגים אותי בגלל דביקותי בתורת ה', לא אשמח?! (ברכות ס"א ע"ב).

   שורה תחתונה: לנו אולי יש קושיה על סבל הצדיקים, אך בעומק הדברים זה חלק ממסלול עבודת ה' שהצדיק  חפץ שה' יעביר אותו - וכלל לא מדובר בעונש, ובעצם זה 'יתרון' ולא 'חיסרון'. ואם זה לא נתפס במוחנו, זה אך ורק בגלל גדלותנו 'הגשמית' וקטנותנו 'הרוחנית', ההפך ממה שהיו אותם צדיקים קדושי עליון. זה פלא שאיננו מצליחים לעכל את עומק חשיבתם?

[עד כאן המאמר המוסגר]

 

   מהתשובה הנוקבת שענו לבעל התוספות יום טוב על גזרות ת"ח ות"ט, למדים אנו עד כמה חמור הדיבור בבית הכנסת. עד כדי כך שמי שנכשל בזה, אפילו אם הוא בעל תורה וחכמה - השכינה לא חפצה בקרבתו, וסופו שהצער יהא מנת חלקו רח"ל.

   כן כן, גם מי שיש לו חליפה ארוכה וכיפה עמוקה וזקן ענק ושפם חזק... גם מי שעושה רושם של מלאך ה' צבאות הפועל ישועות ומחולל פלאות... גם מי שמכונה ראש כולל ודיין או רקדן ופייטן...

   יהיה מי שלא יהיה, אם הוא מדבר דברי חולין בבית ה' - ובפרט בזמן התפילה והלימוד, הוא מצער את השכינה ומבריח אותה מהמקום וגורם קטרוג על עצמו וסביבתו. ובשעה שהוא מתפלל שמונה עשרה וזועק במר ליבו "כי לישועתך קיווינו כל היום", השכינה זועקת לעומתו 'דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי'! (תהלים ק"א ז') שהרי אתה מבזה אותי ומסלק אותי מביתי על ידי דיבורי החול שלך, ובו זמנית אתה מתחנן שיהיה גילוי שכינה בכל העולם. היש שקר וליצנות גדולים מזה?!

   הקטע הבא שמובא במסגרת מאוד נוקב, וכל מי שהאמת אינה מנת חלקו - מומלץ שידלג עליו. רק מי שנפשו רמה ואיכותית והוא מחפש לדעת את האמת של אלוקים - ואין הוא חפץ באמת המסולפת, רק עבורו נכתבו הדברים הבאים, כדי שיידע כהוגן מהי חומרת המדבר בבית הכנסת ובית המדרש, ומזה יקיש את ההפך, את עוצמת ומעלת הנשמר מדיבורים אלו, שהרי מכלל לאו אתה שומע הן:

 

   המדבר בבית הכנסת ובית המדרש: מראה שלא מתבייש מהבורא - ואין לו חלק באלוקי ישראל (זוהר תרומה קל"א ע"ב), וגורם שהתפילות ילכו לחיצונים ונחשב כעובד עבודה זרה (חתם סופר בדרשות ח"ב), ועובר על חרם דרבינו תם (באר הגולה יו"ד סוף של"ד), ונקרא חוטא ומחטיא (כה"ח או"ח קנ"א ס"ק ח'), ומביא על עצמו צרות נוראות (איגרת הגר"א), ולעתיד לבוא כל ישראל יזכו לעטרה בראשם - אך הוא יזכה שיקיפו את כל גופו בקוצים, ויהא לקלון וביזיון לעיני כל (בעל הטורים דברים כ"ו י"ט).

 

   וכדי להבין את עוצמת האיסור לדבר בבית הכנסת ובית המדרש, נציין שנפסק בהלכה שאסור אפילו לומר 'חיים טובים' למי שמתעטש באמצע הלימוד (שו"ע יו"ד רמ"ו י"ז), פן יתיר האדם את הרצועה ויבוא על יד זה לדבר דברי חולין (ט"ז שם ס"ק ו').

   כאן המקום לציין ולעדכן שהמקובל האלוקי רבי חים ויטאל העיד שרבו האר"י הקדוש היה ממעט מלדבר דברי מוסר והתעוררות לה' בבית הכנסת, מחמת החשש שמא יגיע חס ושלום מתוך זה לשיחת חולין. ומבואר בספרים הקדושים שהאר"י הקדוש לא פחד 'שהוא' יגיע לשיחת חולין, אלא פחד שאחרים יחשבו שהוא מדבר דברי חולין, ומזה יסיקו שמותר לדבר דברי חולין בבית הכנסת. שהרי אם לרב מותר, למה להם אסור? (ספר 'אמונת ישראל' של הרב גדליה ב"ר אברהם, מלפני 150 שנה).

 

הידעת?

   יש דעות בהלכה שיש חיוב מהתורה להקפיד על 'כבוד ומורא בית הכנסת' - ככבוד ומורא בית המקדש ממש (יראים סי' שכ"ד ועוד).

   עד כדי כך רמה ועצומה קדושת בית הכנסת ובית המדרש, שאפילו אם חרבו חלילה - עדין המקום קדוש לה' וצריך לנהוג שם קדושה (שו"ע או"ח קנ"א י').

   ולמרות שיש נידון גדול לגבי בית כנסת שנבנה על תנאי - אם זה מתיר לדבר בו דיבורי חול 'שלא בשעת התפילה והלימוד', חובה לדעת שמרן השולחן ערוך פסק שלא מועיל תנאי בארץ ישראל (או"ח קנ"א י"א).

   והגם שנשפך הרבה דיו בסוגיה עדינה זו - ויש הסוברים שתנאי כן מועיל, מכל מקום, בדבר אחד כולם מודים:

   א) בזמן התפילה והלימוד - המקום קדוש לה', ושום תנאי לא עוזר כדי להתיר לדבר שם דיבורי חול. ב) צחוק וקלות ראש בבית הכנסת ובית המדרש אסורים לעולם, על זה שום תנאי לא מועיל, והדבר אסור בתכלית האיסור - בין בזמן התפילה ובין שלא בזמן התפילה (שם מ"ב ס"ק ל"ח, והלכה ברורה סעיף ל"ז).

 

   האמת היא שכולנו מתוקים וחמודים, החפצים לעשות את רצון ה' כהלכה. אך מה לעשות, יש לנו לחץ חברתי! הרי כמעט כו...ל...ם מדברים בבית הכנסת, ובודדים הם הנזהרים מפשע חמור ונורא זה. אם כן איך נעיז לפרוש מהציבור? הרי נרַאה מוזרים בעיני הבריות!  על הפלפול הזה עונה רבי אליעזר פאפו זצ"ל כך:

   ולבבות יכאבו על שנעשה כהיתר לרבים מעמי הארץ, אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, וכל מי שיש בידו למחות, חייב למחות על כבוד ה' הנרמס.

   ופעמים שהאדם חפץ לשמור על קדושת בית הכנסת, אלא שאחרים מדברים עימו, והוא מתבייש לומר להם שאינו חפץ לדבר דיבורי חול בבית ה', מה גם שזה עלול להתפרש בעיניהם כיוהרה. מחמת זאת הוא נכנע לבריות ומדבר בבית ה', ובתחילה הוא עושה זאת בכאב, אך סופו שהרגש הקדוש שבו נשחק, ונעשה לו הדבר כהיתר.

   אך האיש הירא את ה' - לא יבוש מאף אדם, ויאמר בפה מלא 'איני מדבר בבית הכנסת'. וכמו שהאדם אינו בוש להגן על ממונו, לא פחות מכך - חובתו להילחם על רוחניותו וכבוד בית ה'. ועל זה נאמר, 'הוי עז כנמר' (עכת"ד 'פלא יועץ', ערך 'בית הכנסת').

  זהו הנושא הראשון שיש לחזק בחג השבועות, עוד לפני שדנים בכלל על מתן תורה.

   לזכור שהבורא עצר את מעמד נתינת התורה - כדי לחזק אצל עם ישראל את הגדרים והגבולות והשמירה על קדושת וסביבת ההר [קדושת בית הכנסת ובית המדרש], מפני שזהו תנאי חיוני ובסיסי שבהעדרו לא ניתן לקבל את התורה.

   אכן, מי שלא בונה כהוגן את נפשו והוא מקל ראשו בכבוד הר סיני - בכבוד בית הכנסת ובית המדרש, מי שמדבר שם דיבור חול בזמן הלימוד או התפילה, עדיף לא שלא יבוא כלל לבית הכנסת. כך נפסק בהלכה (כה"ח או"ח קנ"א ס"ק ח').


   מהיום והלאה, בטרם נכנס לבית ה', נעביר במוחנו את המשפט הבא:

   מאז שנחרב בית המקדש השכינה בגלות ואין לה מנוחה, והיא שוכנת בבתי כנסיות ובתי מדרשות. אל המקום הנשגב הזה אני עומד כעת להיכנס, כדי ללמוד ולהתפלל ולשמח את השכינה. אם כן כיצד אעיז לדבר שם דיבורי חול - דיבורים שגורמים לשכינה להסתלק משם? איך אעשה את העוול הזה לאבי שבמרומים? לכן, אפילו אם אראה בבית הכנסת או בית המדרש אנשים עזי פנים המדברים שם או משוחחים בפלאפון, ואפילו אם הם יהיו נמנים על בני התורה וראשי העדה ונכבדי החבורה, עלי לדונם לכף זכות ולהסיק שהגלות מעבירה אותם על דעתם ודתם. אך אלו אינם מודל לחיקוי, וחלילה לי להיגרר אחר טעותם.


   נזכור שאבא של רש"י היה מטאטא את רחבת ארון הקודש עם הזקן, מתוך הכרה טהורה שבמקום כל כך קדוש לא שייך להניף מטאטא. אנחנו אומנם לא בעוצמה הקדושה הזו, אך לפחות ניעזר בזה כדי לחדד את השכל ולהבין עוד קצת כיצד ראוי להתנהג עם בית ה'.

   התיישבנו ללמוד בבית הכנסת? גרוננו התייבש והכנו כוס תה או קפה? מברוק! אך לא נשאיר עקבות, ואם נשפך פה ושם או שהמפה הוכתמה, נדאג לסידור העניין.

   בער בנו עמל התורה? שלפנו ספרים ושקענו בסוגיה נפלאה? אשרינו וטוב לנו. אך מה עם הגבאי? מדוע הוא אמור להחזיר את הספרים במקומנו? האם הוא עובד אצלנו לפי שעות?

   באמצע הלימוד היה לנו חם והדלקנו מזגן [באישור הגבאים]? שיְבוּשָׂם לנו. אך מי התיר לנו להשאיר אותו דולק לאחר הלימוד 'שעות נוספות'?

   מי שזה נראה לו קטנוני וילדותי, הוא צודק. אכן ילדותי וקטנוני - מי שלא פועל בהתאם למפה הזו, שהרי עבודת ה' שלו גורמת עבודה לסובבים אותו, ובנוסף לכך היא באה על חשבון כבוד בית המדרש - על חשבון כבוד ה'.

   נתחזק כולנו בנקודה של 'הר סיני', נפנים את הגבולות והסייגים וכבוד ומעמד מקום תורה ותפילה, ונבין שהדברים הללו הם תנאי מעכב בעבודת ה' וקבלת התורה.

   רק לאחר שהבנו זאת, שייך להתחיל את 'מעמד מתן התורה', ולחפש שם נקודות לחיזוק.

  

   מי חולק?

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה