' … וא"ר אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר (תהלים לג, ה) "אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ". שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ? ת"ל (תהלים לו, ח) "מה יקר חסדך אלקים חסד ה' מלאה הארץ" וגו'. יכול אף ירא שמים כן? ת"ל (תהלים קג, יז) "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו". א"ר חמא בר פפא: כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים, שנא' "חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו". וא"ר אלעזר: מאי דכתיב (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד. איכא דאמרי: תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד' (סוכה מט,ב). 'שמא כל הבא לקפוץ - ולעשות צדקה וחסד קופץ ומספיקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך; ת"ל: "מה יקר", צריך לתת לב ולטרוח ולרדף אחריה לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים' (רש"י). הגמ' מביאה רצף של דברי ר"א על עניין חסד, ובהקשר לפס' “חסד ה' מעולם" וגו' מביאים כאגב לפס' הזה גם את דברי רחב"פ שאמר את דברו על הפס' הזה. אולם בנוסף גם יש בזה כעומק ותשתית לדברי ר"א שבהמשך, שלומד מהנאמר במשלי ב"אשת חיל", שהאשה הזו היא נושאת חן ביראת שמים שלה, "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" [משלי לא,ל], שלא משתמשת בחן ויופי חיצוניים, אלא בחן ויופי הבאים מיראת השמים שלה, שזהו כעין דברי רחב"פ שמי שיש בו יראת שמים יש בו חן, וממילא בנוסף ע"פ דבריו גם יוצא שכל מה שנאמר עליה לחיוב שזהו כגילוי חינה, זה קשור גם לגילוי יראת השמים שלה. לכן כיון שזה מרמז על יראת שמים אמיתית וגדולה אז מובן שלמדים מכאן על תורת חסד, שמהפס' “חסד ה' מעולם ועד עולם" ר"א למד שמתגלה בו חסד של אמת (שניתן למהוגנים), ורחב"פ למד שיש בו חן, ממילא יוצא שבאשת חיל שיש בה חן (של יראת שמים) יש רמז לתורת חסד שהיא מתגלת יחד עם היראת שמים (שכל הנאמר לחיוב קשור ליראת שמים שמגלה בה חן), שזהו תורה לשמה שבאה מיראת שמים שלמה שלכן לומד לשמה גמור, ואז זהו גילוי של "תורת חסד על לשונה” (שאז מתגלה חסד אמיתי כעין הניתן למהוגנים, להבדיל מהלומד שלא לשמה שאין בו גילוי אמיתי של חסד, כעין במי שאין בו יראת שמים שאז ניתן שלא למהוגנים). אומר המהר"ל בהקשר לגמ' הזו: ' … ורצה לומר כי אם לומד התורה לשמה, אז יש לאדם בודאי המעלה העליונה שיש אל התורה. אבל אם אין למודו בתורה לשמה, הרי משפיל מעלת התורה לשמש בה לדבר פחות. ואמר כי התורה לשמה היא תורה של חסד. וזה מפני כי התורה עצמה היא הטוב הגמור, כמו שהוא החסד שהוא טוב הגמור. וזה שאמרו כי תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים, כדאיתא במסכת סוטה (יד.), וכל זה מפני כי התורה היא הטוב הגמור. ולכך אם למד התורה לשמה נקראת "תורת חסד", שזהו עצמה של תורה, הטוב הגמור. אבל אם למוד התורה שלא לשמה, אין זה עצמה של תורה. ולאיכא דאמרי, אם למוד התורה הוא ללמדה לאחר, נקראת "תורת חסד", לפי שהחסד מתפשט הטוב לאחר, שזהו ענין החסד. ולכך אם למודו כדי ללמד לאחר, נקראת "תורת חסד", ואם לא כן, לא נקראת "תורת חסד"' (נתיב התורה, ז). אולי אפשר להוסיף שהא"ד בא לומר מעבר לכך שכשמלמד לאחר זהו באמת תורה של חסד ממש (מה שמלמד לחברו), יש בזה גם גילוי מהי מהותה של התורה, שזהו תורת חסד, שלכן עיקר התורה היא ללמד לאחר, שזהו המצווה בתורה: “ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" וגו' (דברים יא,יט), שזהו גילוי של חסד – שבא לומר בזה שכאשר לומד לשמה, שלומד בשלמות, אז מתגלה בזה אף גילוי של חסד חיצוני, שהחסד של התורה מתרבה עד שנראה אף בחיצוני – עד שלומד כדי ללמד את חברו. יוצא מכך שאדם שלומד תורה לשמה מתגלה בו גם חסד במעשיו, שזהו פשט הפס': '"ותורת חסד" – לימוד של חסד על לשונה, רוצה לומר: מלמדת ומזרזת לעשות חסד עם הבריות' (מצודות). כאשר אדם מתחבר לתורה עד שמתגלה בו חסד, זהו חיבור שלם, עד שלכן "פיה פתחה בחכמה", דבריה מחוברים לחכמה, לחכמת ה'; מכח הדבקות בקב"ה שמתגלה בתורה ומעשים טובים. נראה שההמשך "צופיה הליכות ביתה" מרמז על שתי הדעות, שהפשט הוא: '"צופיה" – היא בביתה נותנת לב על צורכי בני ביתה, איך ינהגו באמת וצניעות', והנמשל הוא: '"צופיה הליכות ביתה" – התורה מלמדתם דרך הטוב לפרוש מעבירה' (רש"י). שנותנת לב על ביתה זהו כמו המלמד את האחר – שמלמדת את ביתה; והתורה מלמדת את דרך הטוב זהו בלימוד תורה, לומד מה לעשות, והתורה מגינה עליו מיצה"ר (קידושין ל,ב), שזהו מעצם התורה עצמה, כעין הלומד תורה לשמה שלומד לעצם התורה. וממשיך הפס': “ולחם עצלות לא תאכל", כרמז לתורה עם דרך ארץ: 'רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון; וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון' (אבות ב,ב). אולי כנגד זה נאמר אצלנו בפרשה: “כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך. כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה” (דברים כד, יט-כב). שזהו עשית חסד, ומיד מובא: “כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (כה, א-ג). שזהו גילוי תורה – שמבצעים את מה שהתורה הדריכה, וזה צמוד לחסד, לומר שגילוי תורה קשור לחסד; וכן הדיינים פוסק את הדין, שזהו גילוי של חכמת ה'. ובפסיקת הדין יש לימוד תורה לאחר – שפוסק לו מה התורה מצווה, וגם כעין לימוד תורה לשמה, לשם גילוי תורה בעולם. שזהו יסוד תיקון העולם – בתורה ועשית חסד, לכן נאמר מיד "לא תחסם שור בדישו" (פס' ד), שזה בזמן מלאכה, שזהו תיקון העולם מהצד הגשמי, שמועיל לעולם – שפועל להבאת אוכל, כך שרומז על חיבור לתורה עם דרך ארץ; וכן מרמז על גילוי תורה וחסד – ששור מרמז על אברהם שרץ להביא בקר לאורחים (בראשית יח,ז) שזהו שור, ולא לעצרו מאכילה, כעין אברהם שהאכיל את האורחים, וזה קשור לתורה, שאברהם היה מפיץ תורה – מפיץ את שם ה' ע"י הכנסת האורחים (סוטה י, א-ב), לכן זה מרמז על תורה וחסד, ותיקון עולם (שנעשה ע"י כך שהפיץ את שם ה', כעין שבדישה משכללים את העולם לטוב יותר). כל זה קשור למהותנו כבנ"י, היותנו ממשיכי האבות, ולכן מה שהתגלה באברהם חל גם בנו שממשיכים את גילויו, שיש בנו גילוי של חסד (יבמות עט,א). לכן ממשיכה התורה מיד בדין יבום, שזהו המשכת זרעו של האח שנפטר: "כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל" (פס' ה-ו). שיש בזה רמז לחסד (שעושה לאחיו), ושל גילוי במשפחה – כרמז למשפחת בנ"י, ושל המשכיות גם לאחר המיתה – כעין שאנו ממשיכי האבות.