"כי תבא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז,יד-טו). מקריאה של הפס' לא מובן האם העמדת מלך זה רשות או מצוה, מצד אחד הרי איזו מן מצוה היא לבקש מלך "ככל הגוים”? ומצד שני "שום תשים" משמע שזו מצוה לשים. לכן חלקו חז"ל האם זו מצוה או רשות, ואחריהם חלקו בזה הראשונים (ראה 'בשערי הארץ' פרשת "שופטים", “שום תשים עליך מלך"). שיטת הרמב"ן היא (כרמב"ם) שזו מצוה, ומסביר מדוע התורה נקטה בצורה של אמירה של חיקוי הגוים: '"ואמרת אשימה עלי מלך" – על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ א) כמו "ואמור אשימה עלי מלך", והיא מצות עשה, שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון (דברים כב ח): "ועשית מעקה לגגך" וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט, ויאמרו להם 'רצוננו שנשים עלינו מלך'. ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל (שמואל א ח ה): "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים", וכן כתוב שם (שמואל א ח כ): "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו" וגו', כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "ככל הגוים אשר סביבותי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה! אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר' (רמב"ן; פס' יד). נראה שכיון שהתורה מרמזת כאן על מה שיקרה בעתיד, אז גם נרמז עוד על הנעשה בזמן שאול. בפרשיה הקודמת נאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (פס' ט), כרמז שהלכו לשמואל לבקש ממנו שיעמיד להם מלך, ששמואל היה השופט האחרון, וזהו כרמז "השפט אשר יהיה בימים ההם", שבימים ההם היה שופט ולא אח"כ. בנוסף קודם דובר על שופטים, שזה כהמשך למקודם שדובר על השופטים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" (טז,יח-יט). ויותר מזה, בפרשיה קודמת נאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך" וגו' (יז,ח), כרומז לנאמר בתחילת הפרשה ששופטים ושוטרים "תתן לך בכל שעריך", שעכשיו זה כהמשכו למקרה שהשופטים שבשעריך לא ידעו להכריע אז שיעלו לירושלים, כך שזה כעין המשך לתחילת הפרשה. לכן יש כעין קשר בין העמדת מלך שנאמר אח"כ לנאמר בתחילת הפרשה. שזה רומז שהסיבה שישראל הלכו לשמואל ובקשו ממנו להעמיד להם מלך זה משום שבניו לא הלכו כראוי בצדק אלא פגמו בשוחד: “ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שפטים לישראל. ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה שפטים בבאר שבע. ולא הלכו בניו בדרכו [בדרכיו] ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט. ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל הרמתה. ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" וגו' (שמואל א ח,א-ה). שזהו הנאמר כאן שלא לקחת שוחד ולא להטות משפט: “לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם". לכן ישר נאמר "צדק צדק תרדף" (טז,כ), שזה מלמד להשלים את הצדק של התורה ע"י הצדק של דיני המלכות שיחד מביאים לצדק השלם (ראה 'תורת המקרא' “שופטים”, למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), כך שמדבר על מלכות, וזה סמוך לאי לקיחת שוחד כרמז שכך החלה העמדת המלכות בישראל. אולי גם ההמשך: “למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" מרמז על בקשתם של ישראל לשמואל: “והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו" (שמואל א ח,כ), שתפקיד המלך הוא לצאת בראש הצבא להילחם במלחמות, שזהו "למען תחיה וירשת את הארץ", שיצא בצורה חזקה למלחמות, שכך ילחם להם להורדת סכנה מהם, וכן יצא לפניהם לכיבוש הארץ – לכבוש בארץ מקומות שהצרו לישראל. כמו ששאול נלחם נגד נחש העמוני (שם פרק יא), ונגד פלישתים (שם פרק יג-יד) ועוד.