בס''ד    פרשת ראה: האם צריך מדיח נפרד לכלים בשריים וכלים חלביים

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה על האיסור לבשל גדי בחלב אימו, איסור ממנו נלמדים דיני בשר בחלב, הכוללים איסור אכילה:

מדוע התורה לא כתבה בפירוש את איסור האכילה? הרמב''ם (מאכלות אסורות ט, א) יישב, שלא היה צורך בכך, שהרי אם הבישול נאסר, קל וחומר שהאכילה נאסרה. הכסף משנה (טומאת מת א, ב) הקשה, שאם איסור האכילה נלמד בקל וחומר מאיסור בישול, מדוע לוקים על אכילת בשר וחלב? והרי יש כלל שאין לוקים על הלכה הנלמדת בקל וחומר. ויישב, שכל הסיבה שאסרו בישול היא כדי למנוע אכילה, ואם כן למעשה איסור האכילה כבר כלול באיסור הבישול, ולכן לוקים עליו.

א. בשו''ת דובב מישרים (א, ל) על בסיס הנ"ל וסברות נוספות התיר לכימאי יהודי, לבשל שוקולד כדי לבדוק האם מעורב בו בשר, שכן בבדיקה זו שמטרתה ביעור הבשר, אין חשש אכילה. ולכן גם אם בדיעבד התברר שיש בשוקולד בשר, והתבשלו בשר וחלב יחדיו, אין בכך איסור מדאורייתא, ויש מקום להקל. ובלשון הרב פרנק (הר צבי יו''ד עט) שהביאו:

''אולם בספר דובב מישרים נשאל בשאלה זאת, והשיב על פי מה שכתב הכסף משנה, שלא אסרה תורה לבשל בשר בחלב אלא כדי שלא יבא לאכול, ובגמרא בפסחים (יא ע''א) דבשעת ביעור חמץ ליכא (= אין) חשש דילמא אתי לאכול, משום דהוא עצמו מחזיר עליו לשורפו, מיכל כאכיל מיניה.. אם כן הכי נמי, כיוון שכל כוונתו בבדיקה זו כדי שלא יכשל באיסור בשר בחלב, ליכא חשש דילמא אתי לאוכלו.''

ב. הרב פרנק (הר צבי שם) עצמו חלק וסבר שאין לצרף את דברי הכסף משנה להלכה, ולראייה, פוסקים רבים דנו במקרים שונים בהם היה ניתן לצרף את סברתו (כמו לדוגמא הדלקת נרות חנוכה בנרות המעורבים בבשר וחלב), ולא הזכירו את דבריו. עם זאת, במקרה של הכימאי כתב, שניתן לצרף כסברא להקל את מחלוקת האחרונים, האם כשם שבהלכות שבת אין איסור בישול אחר בישול, כך בדיני בשר בחלב. במידה ואין איסור, בישול של הבשר והחלב יחד אינו מהווה איסור דאורייתא, דבר המאפשר גמישות נוספת.

בעקבות הזכרת איסור בישול בשר וחלב, נעסוק השבוע בשאלה האם צריך מדיח נפרד או סלסלות נפרדות לכלים בשריים וחלביים. כפי שנראה, שאלה זו נוגעת לדיני בישול הבשר והחלב היוצאים מהצלחות המלוכלכות. מה דין האוכל שקיבל טעם פגום בעקבות הסבון עימו נרחצים הכלים, והאם הסלסלות עצמן או דפנות המדיח פולטים טעם משמעותי.

הצגת הבעיה

האם מדיח נפרד לכלים בשריים וחלבים? כדי להבין את הבעיה שעלולה להיווצר, יש להבין תחילה את פעולת המדיח. באופן כללי, בתחילה, מוזרמים מים קרים למדיח המסירים את חתיכות האוכל הגסות. לאחר מכן מוזרמים מים קרים נוספים, המתחממים באמצעות גוף חימום, ובנוסף נכנס סבון הניקוי. ולבסוף, מוזרמים מים נקיים, השוטפים את הכלים משאריות הסבון.

אם הכלים היו מתנקים באמצעות מים קרים בלבד, אין בעיה שאפילו שהסלסלות משותפות לחלבי ולבשרי, שכן מים קרים אינם גורמים לבישול וממילא לבליעה של בשר בחלב. משום כך לדוגמא, מעיקר הדין אין צורך בכיור נפרד לבשר וחלב (גם אם יש בכך דבר נכון ומומלץ[1]), שכן באופן כללי ניתן לומר ששטיפת הכלים בכיור נעשים במים שחומם נמוך מיד סולדת. העובדה שהכלים במדיח מתנקים בחום שהיד סולדת בהם (כ55 מעלות ויותר), גורמת לכאורה לבישול הבשר והחלב, דבר שעורר את מחלוקת הפוסקים.

דין עירוי

כאשר המים נכנסים לתוך המדיח, הם מבשלים את האוכל הנמצא בתוכו באופן הנקרא 'עירוי', דהיינו שפיכת מים רותחים על גבי מאכל. נחלקו הראשונים בעקבות סתירה בדברי הגמרא, האם בישול באמצעות עירוי נחשב כבישול ממש, דהיינו כבישול בכלי ראשון (ואז ייתכן שגם במדיח בישול הבשר והחלב על הצלחות ייחשב כבישול ממש), או כבישול בכלי שני, שאינו נחשב בישול:

מצד אחד, הגמרא במסכת זבחים (צה ע''ב) כותבת, שאם עירו מים רותחים לתוך כלי קודש, נחשב הדבר כאילו בישלו בו. מצד שני, כפי שראינו בעבר (שמיני שנה ו') להלכה נפסק בעקבות דעת שמואל בגמרא בפסחים (עו ע''ב) שהמניח מאכל רותח על מאכל קר, המאכל התחתון הוא הדומיננטי ('תתאה גבר'), ומשמע שבשפיכת מאכל חם על גבי דבר אחר, אין בכך בישול ממש.

א. הרשב''ם (תוספות שבת מב ע''ב ד''ה אבל) סבר שעירוי מבשל רק ככלי שני, ואת הגמרא בזבחים יישב, שלעניין בליעת איסורים עירוי אכן גורם לבליעה, אך בכל זאת עירוי אינו נחשב מבשל. ב. ר''י (שם) חלק וסבר, שעירוי מבשל ככלי ראשון, ויישבו שהגמרא בפסחים דנה בשפיכת דבר מוצק על גבי דבר מוצק, אך אם מדובר בדבר נוזלי אכן לא אומרים תתאה גבר. ובלשונם:

''ורבינו שמואל מביא ראיה דעירוי ככלי שני, מהא דקיימא לן תתאה גבר. ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון, ומביא ראיה דבזבחים בפרק דם חטאת (דף צה: ושם) תנו רבנן, אשר תבושל בו, אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין? תלמוד לומר אשר תבושל בו ישבר, אלמא דעירוי חשיב מבשל.''

ג. התוספות (שם) בגישת ביניים סברו, שעירוי מבשל ככלי ראשון, אך רק כדי קליפה, דהיינו את השכבה הראשונה של המאכל, וכן נפסק להלכה. את דבריהם ביססו בין השאר על הגמרא בפסחים, הכותבת שאמנם 'תתאה גבר', אך בכל זאת בכדי קליפה מתבשל. לנקודה זו יכולה להיות השלכה בהלכות שבת, שבמקרה בו עירו מים רותחים על מאכל לפני שבת, אסור יהיה לבשלו בשבת מדין 'אין בישול אחר בישול', שכן בערב שבת התבשל בכדי קליפה, ואילו בשבת יתבשל בישול מלא.

נותן טעם לפגם

נקודה נוספת, כפי שנראה להלן, באה לידי ביטוי במחלוקת הפוסקים בקשר לנ''ט בר נ''ט. כאשר בישלו מאכל בשרי בסיר או מחבת, נבלע טעם במחבת. אם המחבת נקייה מגושי בשר, ולאחר מכן יבשלו בה מאכל פרווה, מאכל זה יהיה נ''ט בר נ''ט, דהיינו נותן טעם בנו של נותן טעם, שכן הוא לא קיבל טעם ישירות מהבשר, אלא מבנו של הבשר, דהיינו הסיר או המחבת.

במקרה בו לא עברו עשרים וארבע שעות מאז בישול המאכל הבשרי, שאז הטעם בסיר עוד טעם טוב ולא טעם פגום, דעת רוב הפוסקים (למעט הרב עובדיה[2]) שלכתחילה אין לבשל מאכל פרווה בסיר שבלע טעם בשר על מנת לאוכלו יחד עם חלב. מה הדין אם בטעות כבר בישלו? נחלקו הפוסקים בעקבות הגמרא במסכת חולין (קיא ע''א):

א. הרמ''א (יו''ד צה, ב) בעקבות רש''י (מובא בתוספות ד''ה הלכתא) סבר, שאין לאכול את המאכל הפרווה בחלב, ורק בדיעבד במקרה בו כבר בטעות ערבבו אותו עם חלב, ניתן להקל ולאוכלו. את דברי הגמרא בחולין, הכותבת שמותר לאכול דגים שהיו בקערה בשרית יחד עם כותח חלבי, פירשו שהכוונה רק לדגים קרים שהיו מונחים בקערה קרה, שאז הטעם שנפלט מהקערה לדגים קלוש ביותר, אך אם הדגים בושלו בה, לכתחילה אסור לאוכלם בחלב. ובלשונם:

''בשם רש"י פירש ריב"ן חתנו, דווקא עלו שרו, אבל נתבשלו אסור, דכחד טעמא חשיב. ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב, ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר. ויש להביא ראיה לדבריו מצנון שחתכו בסכין, דאסור לאוכלו בכותח משום דאגב חורפיה בלע טפי, וחשיב כחד טעמא, ונתבשלו לא גרע מצנון.''

ב. השולחן ערוך (יו''ד צה, ב) בעקבות הרמב''ם (מאכלות אסורות ט, כג) חלק וסבר, שכאשר הגמרא כותבת שדגים שעלו בקערה בשרית מותר לאוכלם עם חלב, כוונתה למקרה בו אפילו בושלו בקערה, כיוון שמדובר בנותן טעם בר נותן טעם. ועל אף שבשאר איסורים (נבלה, ערלה וכדומה), אסור גם נ''ט בר נ''ט, הרי שהדין בבשר וחלב שונה (שכן לא מדובר במאכלים האסורים במהותם).

מחלוקת האחרונים

על בסיס מה שראינו עד כה, ניתן לעמוד על מחלוקת האחרונים, האם חובה שיהיו מדיחים או סלסלות נפרדים:

א. הרב עובדיה (יביע אומר יו''ד י, ד) בגישה המקילה ביותר סבר, שאמנם טוב שיהיו סלסלות נפרדות לבשרי ולחלבי, אך מעיקר הדין אין צורך בכך, ואף ניתן לשים באותה הדחה כלים חלבים ובשריים. בטעם הדבר נימק, שהסבון פוגם לגמרי את טעם המאכלים, כך שגם אם הם מתערבבים זה בזה ומתבשלים, מדובר בנותן טעם לפגם, וכבר אין 'בשר וחלב'.

עוד הוסיף הרב עובדיה, שעל אף שאסור לכתחילה לבשל בשר וחלב הנותנים טעם לפגם, מדברי השולחן ערוך (יו''ד צה, ד) עולה, שבמקרה בו הבישול מראש מתבצע במים פגומים (ולא רק לאחר זמן נהיה פגם בטעם מחמת הזמן הרב שעבר), גם לכתחילה אין בכך בישול של בשר וחלב. הוא הדין במקרה שלנו, שהמים החמים נכנסים פגומים למדיח בעקבות הסבון. ובלשונו:

''הנה מרן השו"ע (ביו"ד סי' צה ס"ד) כתב, "יראה לי שאם נתנו אפר במים החמים שביורה חולבת קודם שהניחו קדרות הבשר בתוכה להדיחן, אף על פי שהיה שומן דבוק בהן מותר, מפני שעל ידי האפר נעשה נותן טעם לפגם". ואף כאן שהמים שמדיחים בהם את הכלים, מעורב בהם אבקת סבון ושאר חומרי ניקוי חריפים, ונותנים טעם לפגם במים ובכלים, מותר להדיח כלי בשר וכלי חלב אפילו בבת אחת ב"מדיח כלים", כי הלכה רווחת היא שנותן טעם לפגם מותר.''

ב. המנחת יצחק (ב, ק) בגישה המחמירה ביותר סבר, שחובה שיהיה מדיח נפרד לבשר וחלב, ורק בשעת הדחק ניתן לסמוך על כך שינקו אותו היטב בין השימוש, ישימו מגש למטה, ועוד. בטעם הדבר נימק, שבשעה בה המים הרותחים הנכנסים למערכת, בולע המדיח בשר וחלב מבושל, ולאחר מכן אף גורמים לבליעה של מאכל אסור בכלי האכילה, ומטריפה אותם.

מדוע לא לטעון שמדובר בנותן טעם לפגם? המנחת יצחק אינו מתייחס לנקודה זו, אך ייתכן שסבר שאין בכח הסבון לפגום לגמרי את שיירי האוכל הנמצא על הצלחות. מה עוד, שגם אם הסבון אכן פוגם, ייתכן שבישול של בשר וחלב ובליעה מתבצע בחלקים מסוימים עוד לפני שמגיע הסבון ופוגמם, ובחלקים אלו עוברים על איסור. ובלשונו בסיכום הדברים:

''הנה בוודאי ראוי לכל מדקדק במעשיו, שיהיה לו שני מזחילות לבשר ולחלב, לכל אחד ואחד בפני עצמו, אולם למי שאי אפשר לו, צריך להיזהר שלא להדיח הכלים במזחילה עצמה, רק בכלי גדול להדחה מיוחדת לבשר בפני עצמו ולחלב בפני עצמו, ואותה הכלי הגדולה לא יניח על המזחילה רק על ידי הפסק דף או דבר אחר, וינקה היטב המזחילה בין הדחת כלים של מין אחד לחבירו, ויהדר שהמים החמין היוצאים מהברזא יזחלו ישר להכלי הגדולה.''

ג. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו''ד ב, כח) בגישת ביניים סבר, שאמנם אין צורך במדיח נפרד לבשרי וחלבי וכטענת המנחת יצחק, שכן לחשוש שמעט האוכל שאולי נבלע במדיח ייבלע בכלים, הוא חשש רחוק. וגם אם לו יצוייר מקרה בו מעט בשר וחלב נפלט מהדפנות, הוא בטל בשישים במים הנמצאים במדיח. עם זאת, יש להשתמש בסלסלות נפרדות לבשר וחלב, שכן סביר שישאר שומן עליהן ויתבשל בשר וחלב (וקל וחומר שאין להדיח כלים בשריים וחלביים יחד כפי שהתיר הרב עובדיה).

עוד הוסיף לנמק, שהטעם הנפלט מהמים הבלועים בבשר הוא נ''ט בר נ''ט. דהיינו שיירי בשר ושומן נבלעים במים הנכנסים למדיח, ומים אלו חודרים אל הצלחות החלביות. טעם מעין זה הוא טעם קלוש, וכאשר נאסר בישול של בשר וחלב, הוא נאסר רק כאשר יש טעם משמעותי (שכן בשר העומד לעצמו וחלב העומד לעצמו מותרים), ולא במקרה של בישול בנ''ט בר נ''ט.  

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...