"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יא,כו-כח). '"ראה אנכי נותן ברכה וקללה" - האמורות בהר גריזים ובהר עיבל' (רש"י). כשקוראים את הפס' בפשטות משמע שמדבר על המציאות התמידית, שה' נותן לנו ברכה וקללה ע"פ מעשינו; בא רש"י ומסביר שזה מדבר על הברכות והקללות שבהר גריזים והר עיבל (שבא"י). נראה שבא לרמז בזה שמקור כל הברכות והשפע שבעולם זה מכח א"י; שא"י היא מקום הקדושה והשכינה, ולכן דרכה יוצאת הברכה לכל העולם. זהו שנאמר לפני כמה פס': "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב). ודרשו חז"ל: '"ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה". רבי אומר: וכי אותה בלבד הוא דורש? והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח) "להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו"! ומה תלמוד לומר "ארץ ה' אלקיך דורש אותה"? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשכר דרישה שהוא דורשה דורש כל הארצות עמה' (ספרי). הרי שהברכה בעולם באה מכח א"י, בשל שבה גילוי השכינה, שזהו ש"עיני ה' אלקיך בה". לכן כששומרים על קיום התורה ה' מביט ומביא עלינו ברכה מכח א"י. זהו מעלתה של א"י שבה הקדושה מתגלית בשלמות (ומקדש את הגשמי בשלמות) עד שמתגלה מזה השפעה במציאות, ולכן בה מתגלה הברכה או העונש, עד העונש הקשה של הגליה מהארץ. לכן התורה רמזה בעונש שהמצוות קשורות לארץ (לומר שהטוב והרע שבא על קיום התורה קשור לארץ), שנאמר לפני כמה פס': "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם" (יא,יז), ודרשו על זה חז"ל: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי, "עקב" מג). (לא סתם דרשו כך, אלא שמיד נאמר בפס' בהמשך על שמירת המצוות, כך שבא לרמז שגם בגלות צריכים לשמור מצוות, שכיון שצריך לציין שצריכים לשמור מצוות סימן שהיה מקום לומר שלא צריכים, ולכן למדו שזה מטעם שבחו"ל לא מחויבים במצוות מצד מהותם הפנימית אלא רק כדי שלא ישכחו, כדי שיוכלו לקיימם כשיחזרו לא"י [ולכן היה מקום לחשוב שלא לחייב כלל כיון שלא חייבים מצד מהותם]. ועוד בהמשך נאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" [יא,כא] ששמירת המצוות קשור לאדמת א"י – בשביל קיומם כשיחזרו; וכן נאמר בהמשך על ירושת הארץ [יא,כג], כרמז ששמירת המצוות בגלות קשורה להיותנו בארץ). דבר זה נרמז גם אצלנו בפס': "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני הישב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מרה. כי אתם עברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלקיכם נתן לכם וירשתם אתה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נתן לפניכם היום" (יא,כט-לב). שמדגיש על הברכה והקללה שמתגלים בהר גריזים והר עיבל, ואז מובא שיכבשו את הארץ ("לבא לרשת את הארץ"), לחבר לגילוי הארץ שממנה נעשה הברכה (או חלילה ההיפך), (ואף נרמז על השפעה על הטבע, שנרמז כאן על כיבוש הארץ בגילוי כעין נס: '"כי אתם עוברים את הירדן" וגו' - נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ' (רש"י), כרמז שא"י קשורה להשפעה על הטבע), ולבסוף אומר שישמרו על תו"מ בארץ שזהו שהארץ קדושה ולכן קשורה לגילוי תורה והשפעה על הטבע בברכה או ח"ו ההיפך. נראה שלכן גם נרמז כאן על שהתורה היא ההיפך מע"ז: "והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (פס' כח). '"וסרתם מן הדרך" - דרך חיים לדרך מות; מן הדרך אשר צויתי אותם, ללכת אחרי אלהים אחרים. מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' (ספרי). שבע"ז מטמאים את המציאות, ומקשרים אליה רעה, שהחטא (והריחוק מהקב"ה מקור הטוב) מביא לרעה ומוות (כמו שנאמר "והקללה אם לא תשמעו" וגו'. כמו"כ מסופר: 'ת"ר: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו. הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא' [ברכות לג,א]), ובפרט בע"ז שעובד את הטבע במקום לאלקים, שכך מכניס בטבע את רעת החטא; וזה ההיפך מהתורה ומצוותיה שעובדים את ה' ומתקנים את העולם ומקדשים אותו, ומביאים בזה טובה וברכה לעולם. כך גם מתגלה בארץ שהיא גילוי של תו"מ (שבחו"ל הקיום זה כדי שלא ישכח), וזה ההיפך מע"ז, שבחו"ל זהו כעין ע"ז: 'ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנאמר (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). שזה קשור לנאמר כאן בפס' שמקשרים את הברכה עם קיום תו"מ וזה מתגלה במציאות שבא"י, בהר גריזים ועיבל, שכאן בארץ זהו עיקר החיבור לתו"מ והיפך מע"ז, ולכן מתגלת כאן הברכה, ומכאן משפיע לכל העולם. (ובחטא מרחקים את גילוי שם ה', כעין מגלים כאן את גילוי ארץ העמים הטמאה [המתגלה כע"ז] שמרוחקת מה', ואז הברכה מתרחקת ובאה רעה וקללה מכח מעלת הארץ שדורשת קדושה בהיותה ארץ ה'. לכן גם גורמת בשיא העונש לגלות מהארץ שזה שורש לרעות, כנגד שגילה בארץ חטא כאילו היא חו"ל – ארץ העמים הטמאה, ולכן גולים כנגד זה לחו"ל. וגם כשחוטאים בחו"ל יש לזה קשר לארץ, כיון שא"י משפיעה קדושה לכל העולם, ולכן מתחיל מכאן לדרוש את מעשי כל העולם, וכך גם ההשפעה שבעקבותיה לכל העולם).