"ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר" וגו' (דברים ב,כו). 'והיינו דאמר ר' יוסי בר' חנינא: ה' שמות יש לו: מדבר צין - שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש - שנתקדשו ישראל עליו, מדבר קדמות - שנתנה קדומה עליו, מדבר פארן - שפרו ורבו עליה ישראל, מדבר סיני - שירדה שנאה לעכו"ם עליו' (שבת פט,א-ב). משה מספר ששלח לסיחון שליחים ממדבר קדמות, וחז"ל מזהים עם המקום כקשור לתורה שהיא קדומה; מה העניין כאן להזכיר שהתורה קדומה? רש"י על הפס' אומר: “"ממדבר קדמות" - אע"פ שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם; כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואעפ"כ פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום. ד"א: ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם; יכול היית לשלוח ברק א' ולשרוף את המצריים אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי במתון'. לפי דבריו מובן מדוע נאמר כאן על התורה (או על הקב"ה), אולם עדיין לא מובן מדוע זיהה את התורה דווקא בהיותה קדומה ולא בביטוי אחר? בפשטות אפשר שיכלה התורה להתבטא אחרת, אלא שהיה בזה דגש שהתורה הקדימה (או ה' הקדים) בשלום, ולכן נאמר זיהוי של התורה בדבר שנשמע בו לשון הקדמה; אמנם בתורה (או הקב"ה) זה מתפרש כהקדמה לפני העולם, ואילו בהקדמת שלום זה בהווה, בכ"ז העקרון הוא שבא לרמז כאן שמקדימים בשלום. אולי אפשר שזה בא לרמז שעכשיו כשבא להילחם עם סיחון יש בזה משום התחלת פריצת הדרך לכיבוש א"י, שהמלחמה והניצחון על סיחון פותחים את הדרך לא"י, שסיחון ועוג בהיותם גיבורים חסמו את הדרך לא"י. ועוד שהאחרים סמכו עליהם ולכן במפלתם זה ייאש את כלל העמים מלהילחם עם ישראל; כעין המובא על בלק: '"וירא בלק". משל למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס והיה בטוח עליהם שהיו גבורים, עבר הגייס והרגן והיה מרתת על עצמו. וכן בלק ראה מה עשו בסיחון ועוג שהיה מעלה עליהן שכר לשמרו, ונתיירא מעצמו' וכו' (במדבר רבה כ,ב). זהו שנאמר קודם: "קומו סעו ועברו את נחל ארנן ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך" (פס' כד-כה), שיש כאן עניין כדי שכולם יפחדו מבנ"י (וכך ייעשה הקלה במלחמה על הארץ). לכן מרמז כאן שא"י שייכת לנו, שזו המטרה הכי חשובה כאן. את זה הוא מרמז בכך שהתורה קדמה לעולם, שסיבת העניין הוא משום שהעולם נברא ע"פ התורה ולכן היא קדמה לעולם כיון שהיא היעוד של העולם. 'דבר אחר: אמון = אוֹמָן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב"ר א,א). המילה בראשית גם מרמזת שזהו יעודו של העולם, ולכן מרמזת על התורה ועל בנ"י מקיימיה: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י; בראשית א,א). עיקר קיום התורה זהו בא"י: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' וכו' (ספרי "עקב", מג). לכן החיבור הזה של בראשית כנגד ישראל והתורה קשור לא"י, שזהו הסיבה שהתורה סיפרה את כל הבריאה שמתחילה בבראשית: '"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו' (רש"י; שם). לכן נרמז כאן שיש קשר לגילוי תורה קדומה, שזה קשור בהיותה "ראשית" כמו ישראל, שהם יעוד העולם ולכן הארץ צריכה להיות שלנו (שבזה תלוי החיבור השלם והמקורי לתורה), וזה מה שעכשיו מתחיל להתגלגל במלחמה שתהיה עם סיחון. אולי לזה רומזים חז"ל: 'תנו רבנן: שלשה נקדמה להם חמה בעבורן: משה, ויהושע ונקדימון בן גוריון ... אלא משה מנלן? אמר רבי אלעזר: אתיא "אחל אחל", כתיב הכא (דברים ב, כה) "אחל תת פחדך", וכתיב התם (יהושע ג, ז) "אחל גדלך". רבי שמואל בר נחמני אמר: אתיא "תת תת", כתיב הכא "אחל תת פחדך", וכתיב התם (יהושע י, יב) "ביום תת ה' את האמרי"' וכו' (תענית כ,א); שחז"ל קישרו בין המלחמות של משה ויהושע אולי כרמז לדברנו שהמלחמה כאן קשורה למלחמת יהושע לכניסה לארץ (שזהו ההתחלה הראשונית שקשורה לכניסה לארץ, ולכן נרמז ב"אחל" שזה לשון התחלה; וכן כמו שאצל יהושע "אחל" נאמר בהקשר להתחלת כניסת בנ"י לא"י, בהעברת הירדן [שאז יחל גדולתו כמוכח בניסים] כך מרמז על המתגלה אצל משה כאן, שזה קשור לכניסתם לארץ. ולרשב"נ שלומד מ"תת" הוא מתמקד בזה כי רוצה לומר על עניין השמש שעמדה ולכן הביא פס' שמדבר בהקשר להעמדת השמש, אבל עיקרו הוא שזה קשור למלחמה על א"י). אולי אפשר שנאמר כאן על קדימות התורה, כדי לומר שכל קיום העולם מסתדר ע"פ הצורך של גילוי התורה, שזהו שהתורה קדמה לכל העולם כי היא המגלגלת אותו. שכאן היו מעשים שנעשו בעולם כדי שיוכלו ישראל להילחם ולקחת מסיחון: 'כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, כו) "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב" וגו'. מאי נפקא מינה? דאמר להו הקב"ה לישראל (דברים ב, ט) "אל תצר את מואב". אמר הקב"ה: ליתי סיחון ליפוק ממואב, וליתו ישראל וליפקו מסיחון. והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון' (חולין ס,ב). לכן נרמז כאן על התורה שהיא קדומה, כרמז שהעולם מתגלגל בצורה ישרה כדי שיוכלו לקיים את התורה כראוי, שזה מה שנעשה כאן ולכן עכשיו בעקבות כך יכול להילחם עם סיחון (אם יתנגד לשלום ששלח לו).