"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה... לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג)

בני ישראל עומדים על סף סיום מסעם במדבר, ולקראת הכניסה לארץ המובטחת בוחרת התורה לעסוק בדיני נדרים ושבועות "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" - מה מקומם דווקא כאן?

עקרון קדושת הדיבור עומד בלב היהדות. כותב ה"שפת אמת" (שפת אמת-תרס"א): "שכוח הדיבור קודש, והוא כוח הפה שזכו בני ישראל בכוח התורה.. לכן צווה להם על שמירת הדיבור".

חברה תלויה באמון, ואמון תלוי במילוי התחייבויות ובשמירת מוצא פינו. אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים. בני ישראל העומדים על סף ארץ הקודש, צריכים תזכורת לקדושת הדיבור ולהבין שמילים יוצרות מחויבות מוסרית - תנאי לחברה בריאה ומתוקנת.

המסר שהתורה רוצה להעביר לנו נכון גם להיום - אם אנו רוצים לקיים חברה מתוקנת אנו צריכים לדעת לשמור על דיבורנו, על קדושת המילה, שמילה של אדם תהיה מילה.

ממשיך ה"שפת אמת" וכותב: "וזהו תכלית האדם כמאמר (קהלת ו, ז): "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" - לתקן כוח הפה..".

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"