"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" וגו' (במדבר לג,א). '"אלה מסעי" – למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלי' ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנא' (במדבר יב) "ואחר נסעו העם מחצרות" וגו', (שם יג) "שלח לך אנשים" וגו', וכאן הוא אומר "ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה", למדת שהיא במדבר פארן; ועוד הוצא משם ח' מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן' וכו' (רש"י [ההסבר הזה נמצא גם במדרש אגדה [בובר]). המסעות כאן באו להודיע את חסדיו של ה', דבר זה מתגלה ב-מ"ב המסעות שנאמרו כאן, נראה שזה רומז ללימוד תורה שנאמר על זה "ודברת בם" (דברים ו,ז), כרמז שבלימוד תורה צריך להתחבר לגילוי חסדי ה' כמתגלה ב"בם" מסעות. נראה שזה רמוז במדרש: 'זש"ה (תהלים עז, כא): "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" מה נחית? נוטריקון הוא "נחית". רבי אליעזר אומר: נסים עשית עמהם, חיים נתת להם, ים קרעת להם, תורה נתת להם; וע"י מי? על ידי משה ואהרן' (במדבר רבה כג,ב). שמתגלה ניסים חיים וקריעת ים סוף שזהו חסדי ה', ויחד עם זה מתגלה גם תורת ה', שגם זה הוא חסד ה' שנתן לנו את התורה. וזה מתגלה במסעות: "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן", כמו שנאמר כאן: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן", כגילוי שכאן מרמז על גילוי תורה וחסד. בנ"י נסעו מסעות במדבר במשך ארבעים שנה בשל חטא המרגלים, נראה שכאן באה התורה לגלות את התיקון לחטא המרגלים, שזה ע"י שמגלים בתורה את חסד ה', היפך מהמרגלים. המרגלים הפחידו את העם ואמרו שהארץ רעה ואין להם סיכוי להיכנס: “ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג,לב-לג), שבזה באו לומר לבנ"י שמה שה' בא להכניסם לארץ זה לא מטוב ה', כיון שהארץ רעה, וגם אין להם סיכוי לנצח אלא רק יפלו בחרב בניסיון לכבוש. ואכן כך גם אמר העם, שאין זה לטובה אלא כאילו ה' מביאם כדי להרע להם ולהרגם: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה" (שם יד,א-ג). ומפורש יותר בספר דברים: “ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו" (דברים א,כז). חטא המרגלים בא מאי הכרה בטוב ה', שלכן ראו בזה כרעה שה' עושה להם. לכן במדבר ה' עשה להם ניסים, וריחם עליהם שלא לענות אותם במסעות רבים על אף שהיו חייבים כך מצד דין; שכך מתגלה לבנ"י טוב ה', ולכן כך מתחברים לה' ע"י התורה בגילוי של טוב ה' – של גילוי חסד: "ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,כו). אולי בזה מובן שזמן המדבר היה עונש על חטא המרגלים, ואילו בתנחומא מובא: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א), והרי זה לא הסיבה שמופיעה בתורה? בפשטות זה בא לומר שהכל מכוון (שה' מסדר את העולם שהכל יתיישב במקום ובזמן הראוי לו), ולכן כך התגלגל שיענשו להיות במדבר (בשל שחטאו בחטא המרגלים) כיון שכך היה גם ראוי מצד שהתורה תתיישב בגופם. או שלא נאמר כאן ארבעים שנה, כך שאפשר שהכוונה לזמן מועט עד שיתרגלו להתחבר לתורה ולא ארבעים שנה שזה בשל חטא המרגלים). אולם אולי זהו עומק העניין, שבנ"י חטאו במרגלים בשל אי הכרתם בטוב וחסד ה', ממילא לכן גם לא היו תופסים את התורה כיון שלא מכירים במעלתה הגדולה באמיתיותה, אלא היו לומדים אותה רק כלימוד שחייב בה, וממילא בעקבות כך היו מתרפים מלימוד תורה עד שהיו מתבטלים ממנה לגמרי; לכן בעונש על חטא המרגלים שזה היה על אי הכרתם בטוב ה', היה בעומקו גם גילוי של חוסר התחברות לתורה, ולכן יש קשר פנימי בין שניהם. אולי לכן כשחזרו וחטאו בדבר זה של חוסר הערכה לתורה בא החורבן שהוא קשור לחטא המרגלים ('"ויבכו העם בלילה ההוא", אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות' [תענית כט,א]), כיון שהתגלה שוב השורש של המרגלים; שדרשו חז"ל: 'דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב (ירמיהו ט, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי" וגו'. היינו "לא שמעו בקולי", היינו "לא הלכו בה"? אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה' (נדרים פא,א). ' … כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה' וכו' (הר"ן). הרי ששורש החורבן הוא שלא למדו תורה לשמה, ומתוך כך התגלגל עד שעזבו לגמרי את התורה (מהר"ל נתיב התורה,ז. ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', תמוז-אב, “בין עובד אלקים לאשר לא עבדו", למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). בתורה לשמה מתגלה מידת החסד (שזהו מהותה של התורה): 'וא"ר אלעזר: מאי דכתיב (משלי לא, כו) "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"? וכי יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד' (סוכה מט,ב). לכן מה שלא ברכו בתורה תחילה כי לא למדו לשמה, נראה שמזה התגלה בהם חסרון בגילוי טוב ה' המתגלה בתורת חסד (שבתורת חסד מפנימים שה' מתגלה בחסד וטוב), ולכן בכך התרחקו מהתורה כיון שהיה חסר בה הגילוי של הטוב שזה מושך את האדם (ואף כיון שאינה תורה כראוי אז האדם מתרחק כי מרגיש שיש כאן פגם , שאין זה תורה ראויה). אולי גם זהו שאמר ר"י: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על … שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב), והרי המקדש נחרב על שלושת העברות החמורות (יומא ט,ב)? בפשטות הכוונה שכיון שלא דנו לפנים משורת הדין, לכן גם ה' לא עשה לפנים משורת הדין, אלא החריב את המקדש ע"פ הדין על חטאיהם. אלא שאולי אפשר גם שכיון לא דנו לפנים משורת הדין אז זה גרם לדחיה מהתורה אצל האנשים, שכיון שאין זו תורת חסד, אין זו תורת אמת ולכן האנשים הרגישו דחיה ממנה וכן מהקשר לה' כיון שלא הרגישו את היות ה' טוב, וכך התרחקו מהתורה עד שהגיעו לעברות החמורות ביותר. שזהו כעין חטא המרגלים שנבע מאי גילוי טוב ה' בעיניהם, ולכן היה צריך להתחבר לתורה יחד עם החסדים שה' עשה לנו במדבר שאז מתרגלים לטוב ה' ולחיבור לתורתו תורת החסד כראוי, עד שנספגת בנו כראוי. לכן כאן מתגלה המסעות שמרמז על חסדי ה' ותורה. אולי גם מיד לאחר המסעות נאמר: "וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם עברים את הירדן אל ארץ כנען" וגו' (במדבר לג,נ-נא) כדי לקשר לארץ (כמו שמעמיד מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'תורת המקרא' פרשת "מסעי” [א], ומסביר ע”פ זה את הבבלי והיר' לנוסחאותיו). כרמז שבמסעות בא ה' לחברם לגילוי של תורה עם גילוי טוב ה' המתגלה בתורה, שזה מתגלה בתורה בא"י שלכן מתגלה בה שמחה (ששמח בחיבור עם ה' המתגלה בגילוי חסד וטוב, לעומת יראה שזה פחד כעין דין שלא מתגלה חסד וטוב), לכן מחבר אותם להבנה זו ולהפנמתה בזמן המדבר בלימוד תורה תוך כדי גילוי חסדי ה', שכך יוכלו בארץ לגלות כך את התורה כראוי לשלמותה; שזהו ההבדל בגילוי תורה שבין הארץ וחו”ל: 'כתוב אחד אומר "עבדו את ה' בשמחה", וכתוב אחד אומר "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא' (זוהר ח"ג קיח,א). לכן נאמרו המסעות ומיד נאמר על הכניסה לארץ, לחבר ביניהם, לומר שיש קשר בין הדברים.