"וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא ... וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק" וגו' (במדבר כב,ב-ז). '"וילכו זקני מואב וזקני מדין", תנא: מדין ומואב לא היה להם שלום מעולם; משל לשני כלבים שהיו בעדר, והיו צהובין זה לזה. בא זאב על האחד, אמר האחד: אם איני עוזרו היום הורג אותו ולמחר בא עלי, הלכו שניהם והרגו הזאב. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא' (סנהדרין קה,א). 'לא היה להם שלום - דכתיב "המכה את מדין בשדה מואב". צהובין - כעוסין כאדם שכועס פניו צהובין. כרכושתא – חולדה. כרכושתא ושונרא - אין להם שלום מעולם. ביש גדא - מזל רע' (רש"י). למה חז"ל המשילו את מואב ומדין דווקא לכלבים? נראה שיש בזה רמז שמדובר על הכלבים שהם בעדר ('שהיו בעדר'), ששומרים על העדר, ובנ"י נקראו צאן ("ואתן צאני צאן מרעיתי" [יחזקאל לד,לא]) כך שכעין האומות האלו היה בהם שמירה על דבר שקשור לבנ"י, שממואב יצאה רות, ומדין עזרו למשה כשברח ממצרים (שהיה אצל יתרו), ולכן נמשלו לכלבים, שמצד אחד היה בהם גילוי חיובי בשביל ישראל ומצד שני הם באו לפגוע – לנשוך את ישראל (כמו כלב שנושך את הצאן). אבל לא באו להרוג את ישראל אלא לפגוע בהם כדי שיתרחקו וילכו למקום אחר, "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" (פס' ו), כעין הכלב שנושך את הצאן לא כדי להורגו אלא כדי להכאיב לו מעט כדי שיחזור לעדר – שיזוז מהמקום שאליו הוא הולך. אמנם במעשיהם הם פנו לבלעם שהוא היה שונא ישראל ורצה להשמיד את כל בנ"י, ולכן בגילוי של השותפות של שני הכלבים הם באו להרוג את הזאב, שכך במעשיהם שפנו לבלעם היה כעין פעולה להריגת בנ"י. אולי רמזו בכלבים ששומרים על העדר, כרמז שבחיבור ביניהם נעשה דבר חיובי לבנ"י (שלא מפורש בתורה), ומהו? מובא במדרש שכל טוב: '"המכה את מדין בשדה מואב" – וכי מה ענין מדין אצל מואב? אלא בימי עמלק היתה מלחמה זו, נזדווגו יחד מדין ומואב, שנא׳ "ויאמר מואב אל זקני מדין" וגו׳ (במדבר כב ד), גירה להם הקב״ה את הדד מלך אדום, בא מדין לעזור את מואב והכם הדד בגבול מואב' (שכל טוב; בראשית לו,לה), הרי שבזמן שהתחברו מדין ומואב נגד ישראל הם היו חזקים מאוד ביחד, וכדי להגן על בנ"י ה' שלח את אדום שילחמו בהם ויכו בהם (וכך יגרע כוחם ולא יצאו בעצמם להילחם בישראל; וכן במלחמת הנקמה במדין הם היו מוחלשים). יוצא שברקע של חיבורם הייתה הצלה גדולה לישראל, ולכן רמזו חז"ל בכלבים כרמז להגנה על העדר (כמו כלבים ששומרים על העדר) שהייתה באותו זמן [ברמז כללי להצלה אז, ולא שהכלבים עצמם – מדין ומואב הם שהצילו, אלא שבעקבותם נעשה הצלה כמו שבעקבות שיש כלבים יש הצלה לעדר]. (אמנם במדרשים אחרים הסיפור שונה, כמו שמביא רש"י: '"המכה את מדין בשדה מואב" - שבא מדין על מואב למלחמה והלך מלך אדום לעזור את מואב' וכו' [בראשית לו,לה; רש"י]. וכך משמע בבמדבר רבה [כ,ד]: '"ויאמר מואב אל זקני מדין" והלא את מוצא שמדינים נלחמים עם המואבים, שנאמר (בראשית לו, לה): "המכה את מדין בשדה מואב", והשנאה ביניהם מעולם', משמע שבפס' הזה נאמר שמדיין ומואב נלחמו זה בזה, וממילא אדום בא לעזור למואב שלכן אדום היכה את מדין בשדה מואב. בפשטות זה מחלוקת מדרשים, אבל אפשר [ע"פ הכלל שבמדרשים כל הדעות החולקות אמת] שזה היה בזמנים שונים, שמואב ומדין היו תמיד שונאים ולכן בזמן עבר אדום בא לעזור למואב כשמדין נלחם בו, ואילו בזמן שבנ"י באו ומדיין ומואב התחברו נגד ישראל אז בא אדום נגד שניהם יחד). בנוסף, מזה שהמדרש מזכיר את עמלק ('בימי עמלק היתה מלחמה זו') משמע שבא לרמז שכיון שאדום נלחם במדין ומואב, אז עמלק שהוא כעין חלק מאדום (שהוא צאצא מעשו) גם היה שותף במלחמה וכך נגרע כוחו (שבמלחמה נהרגים ונפצעים), וזה היה טוב לישראל כיון שעמלק תמיד מנסה לפגוע בישראל, ולכן בכך יצא שלא בא לפגוע בישראל בשל שנגרע כוחו באותו זמן. (אולי אף קשור למלחמת ערד שהייתה קודם [במדבר כא,א-ג] שהם עמלקים, שבשל מלחמת אדום נגד מדין ומואב נגרע כוחם, כדי שישראל יוכלו לנצחם). אולי גם רומזים חז"ל שבמקרה שכאן התגלו כעין כלבים, שעל הכלבים נאמר שהם עזי נפש ("והכלבים עזי נפש" [ישעיהו נו,יא]) שזה מרובים בתאוות: '"והכלבים עזי נפש" - כמו שהכלבים המה בטבעם חזקי התאוה ואינם יודעים משביעה כי בכל עת יתאוו תאוה' (מצודות), שזה רמז לריבוי התאוות כרמז שאצלם התרבה התאווה, בגילוי של תאוות עריות (לעומת כלבים שאצלם זה תאווה לאוכל), שכך בחיבורם של מדין ומואב להכות את ישראל ע"י בלעם נגרם להבאת עריות לעולם: '"ויבא אלקים ויאמר מי האנשים האלה". זה שאמר הכתוב (משלי כח, י): "משגה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול", זה בלעם; שבתחלה הבריות נוהגות בכשרות, ובדבריו אלו היו נוהגין בעריות. שהראשונים (בראשית כט, ט): "ורחל באה עם הצאן" (שמות ב, טז): "ולכהן מדין שבע בנות", עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות' וכו' (במדבר רבה כ,ט) [גם קצת רמז בתאוות אוכל, שרומז לתאוות עריות, שעל האישה נאמר "הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט,ו)]. את בנ"י המשילו חז"ל בזאב, כרמז שחוזקם של בנ"י הוא בהיותנו בניו של הקב"ה, כמו שמובא מיד בהמשך הגמ': '(במדבר כב, ח) "וישבו שרי מואב עם בלעם", ושרי מדין להיכן אזול? כיון דאמר להו (במדבר כב, ח) "לינו פה הלילה והשבותי אתכם דבר", אמרו: כלום יש אב ששונא את בנו?'. לכן משלו בזאב כרמז קיצור של 'זה-אב' (שהאות ז' כעין קיצור של 'זה', ובפרט שבניקוד [שווא] האות נשמעת 'זה'), שבבנ"י ('זה' כעין שמצביע ואומר על בנ"י... וכן 'זה' גימטריה 12 – שרומז ל-12 השבטים) יש גילוי של 'אב' – של הקב"ה שהוא אב לנו; שזהו מקור כוחנו, ולכן מדין ומואב פחדו מאתנו. בנוסף 'זאב' רומז לכך שבנ"י באו להילחם בשבעת העממין, שזהו האות ז' (ז[אב]), אבל בהמשך יהיה לנו את מקום עשרת העממין, שזהו עוד שלושה – 'א+ב' ([ז]אב), ואותם שלושה נוספים הם לדעת ר"י: 'רבי יהודה אומר: הר שעיר עמון ומואב' (ב"ב נו,א), לכן מואב פחדו מישראל שיבואו להילחם בהם ולכבשם בהמשך לאחר שיכבשו את א"י, ולכן התחברו למדין ופנו לבלעם (ולכן נרמז לשלושה ב- א+ב כרמז להדגיש שאחד [א] מהם הוא מואב [ועוד שנים אחרים], לומר שאחד מהשלושה זהו מואב ולכן הוא פחד שבנ"י יבואו עליו ולכן פנה למדין, ומדין חשבו שאולי יבואו גם נגדם ביום מן הימים).