"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על" וגו' (במדבר יט,א-ב). על פרה אדומה נאמר שהיא "חקת התורה”, להבדיל ממקרים אחרים שהתורה אומרת חוק ומציינת את המצוה עליה מדברת, כאן נאמר שהחוק הוא "התורה", שזה בא לומר שיש יחס לכל התורה. בפשטות זה בא לומר שזו המצוה בתורה שהיא הכי סתומה ונעלמת מהבנתנו, כמו ששלמה המלך החכם באדם אמר שלא הצליח לעמוד על טעמה של פרה אדומה: '"זאת חקת התורה" וגו'. רבי יצחק פתח: (קהלת ז, כג): "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" … אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"' (במדבר רבה יט,ג). אולם מעבר לזה יש בכך רמז שכל התורה היא חוק, גם מה שאנחנו מבינים בתורה עדיין יש עומקים שאיננו מגיעים אליהם, וגם במצוות שיש לנו בהם הבנה אנחנו מקיימים כי כך ה' ציווה ולא כי כך אנו מבינים; ראה ב'בארץ לא זרועה', 'פרה אדומה – חוקת התורה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. אולי אפשר להוסיף שהתורה רמזה כאן על טעמה של פרה אדומה (מעין כמו שנאמר "ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו” [שמות יב,מג]. שזה חוק אבל יש בזה רמז לטעם, שזהו פסח - על שה' פסח על בתי בנ”י והכה את המצרים, ולכן מובן שגוי לא יאכל בו, וכן לא מומר שלא היה ראוי שיעשה לו זאת כדי שיצא ממצרים [אלא הם מתו במכת חושך]), שזהו חוק – שיש בו עניינים עליונים, אבל יש בו גם טעם שקשור לתורה, שקשור למתן תורה, “התורה אשר ציוה ה' לאמר דבר אל בנ"י”, שבשל חטא העגל משה שבר את הלוחות כדי שלא יהיה קטרוג על ישראל, שיחשב שה' לא ציוה אותם עדיין – שלא נאמר להם עדיין: 'רבי יוסי הגלילי אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שאמר לשלוחו: צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין. הלך אותו שליח וקידשה. לאחר שקידשה הלך ומצאה שזינתה תחת אחר. מיד היה דן מעצמו ואומר: אם אני נותן לה כתובה מעכשיו, נמצא מחייבה מיתה, ונפטרוהו מאדוני לעולם. כך היה משה הצדיק דן מעצמו. אמר: היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו, מזקיקני אותן למצות חמורות, ומחייבני אותן מיתה, שכך כתוב בהן (שמות כב) "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו". אלא אאחוז בהן ואשברם, וחזרן למוטב' (אבות דר"נ, ב). כך רמז שמצוות פרה אדומה קשורה לתיקון חטא העגל; ובכלל נקראת חוקת התורה כרמז שזה קשור לכל התורה, שבחטא העגל היה פגם בחיבור לכל התורה, שמעמד מתן תורה נועד להתחבר לכל התורה, ונפגם בחטא העגל. שזהו טעם פרה אדומה כמופיע במדרש: 'ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? א"ר איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך: תבא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבא פרה ותכפר על מעשה העגל' (במדבר רבה יט,ח). וברש"י הביא מר"מ הדרשן בהרחבה קישורים בין פרה אדומה ודיניה לחטא העגל (רש"י; במדבר יט,כב). אולי אפשר כרמז שהעגל נעשה ע"י שאהרן ראה שהרגו את חור: ' … שנאמר (שמות לב, ה) "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו" מה ראה? א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו. אמר: אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי (איכה ב, כ) "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה' (סנהדרין ז,א). אולי נרמז ב"ויקחו אליך", כרמז שמשה טען שהתורה נאמרה ונתנה לו ועדיין לא נתנה ונאמרה לבנ"י. אולי נרמז ב"פרה אדומה תמימה", ש-חור לא התחכם כמו אהרן (שפעל ע"פ דין שעשה כדי להציל את ישראל) אלא ענה בתמימות – בישרות ושלמות שאין לעשות את העגל, ולכן הרגוהו; שזהו "אדומה" כרמז לדם, ו"תמימה" כרמז לתמימות שענה להם ולא הסכים לעשות את העגל. "פרה" רומזת לחור, שהאות פ' בא"ת ב"ש זהו האות ו', האות ה' מתחלפת באות ח' בדרשות (לדוגמה הלול-חלול, בברכות לה,א ברש"י), ויש את האות ר', שכך יוצא האותיות של חור (פ=ו, ר, ה=ח). "אשר אין בה מום" כרמז שבמתן תורה היה מום בכך שהשתתפו בו גם הערב רב, ובשל כך נעשה העגל: '"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא עַמְּךָ. אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מִנַּיִן הֵם עַמִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ (שמות ז, ד): "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי”, אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב, אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא. רְאֵה מַה כְּתִיב: "אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ" אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (שמות לב, ד): "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ”, שֶׁהַגֵּרִים שֶׁעָלוּ עִם משֶׁה הֵם עֲשָׂאוּהוּ וְאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל: "אֵלֶה אֱלֹהֶיךָ”. לְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ”' (שמו”ר מב,ו); ולא רק שגרמו לעשיית העגל בדרישתם לבנות צלם, אלא הם גרמו לעשיית העגל בפועל: 'אמר רבי ירמיה: כשהביאו הנזמים, תלה אהרן עיניו לשמים ואמר: "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" (תהל' קכג א), אתה יודע את כל המחשבות, שבעל כורחי אני עושה. השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם' (תנחומא “כי תשא” סימן יט). "אשר לא עלה עליה על" רומז שהעגל נעשה ע"י העלה שור שמיכה זרק לאש (כדעה השניה שמובאת במדרש, וכידוע שבדרשות אין סתירה אלא הכל אמת): 'ויש אומרים: שמיכה היה, שנתמכמך בבניין, מה שהציל משה מן הלבנים. נטל הלוח שכתב עליו משה – עלה שור, כשהעלה ארונו של יוסף. השליכו לתוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע' (שם). זהו כרמז שלא "עלה עליה על" כעין העגל שנעשה ע"י הלוח שהיה רשום בו 'עלה', והוא העלה את ארון יוסף – שגרם ל'עליה' שלו מהנילוס, והוא נזרק 'על' הנזמים שהיו בכור (שהנזמים היו בכור קודם, ולכן כשנזרק לתוך הכור בין הנזמים זה יוצא עליהם).