'ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן' (ר"ה טז,א). מפרש רש"י מה הקשר בין שתי הלחם לפירות האילן: 'שתי הלחם- ירצו על פירות האילן שהן מתירין להביא בכורים שאין מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב "בכורי קציר חטים". ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (דף ע:) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה' וניראה ששני הפרושים הם שלמות אחת, שהנה בירושלמי (ר"ה א,ג) מובא: 'הבא חיטים בכורים בעצרת שיתברכו לפניך פירות האילן', ובתוספתא מובא: 'הבא חטים ובכורים בעצרת שהוא פרק אילן כדי שיתברכו [עליך] פירות אילן' (ר"ה א,יא). הרי שהזכירו במפורש את עניין הבכורים וגם הזכירו חיטים, כך שמוכח שמקשרים את עניין החיטה ואת עניין הבכורים כמו שני פרושי רש"י. וביר' ממש משוום כאחד שאומר 'חיטים בכורים' בלא וו החיבור, כך שניראה שבא לומר שהחיטה בשתי הלחם מתירה את הבאת הביכורים, כך שזה אומר שיש עניין מהותי בחיטים, וזהו כמו שמביא רש"י שזה משום החיטה היא עץ הדעת. מימלא יוצא שזה כעין תיקון לנאמר לאדם "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז-יז) שיש מצוה לאכול ומצוה לישמר מעץ הדעת, מימלא בהבאת שתי הלחם מתקנים את עץ הדעת ואז מביאים ביכורים כמצות אכילה של שאר האילנות. שהנה הפירות הם לא עיקר האוכל אלא מבאים כפרפרת (=מנה אחרונה) כך שזה מובא לצורך הנאה, ולכן יש בו בעיה שאם התאות שולטות זה משפיע להתחזקות התאוות של האדם, לכן יחד עם אישור אכילת הפירות בא האיסור מעץ הדעת, שישלוט על תאוותיו ובכך ההנאה תבוא לידי ביטוי בחיזוק הקשר עם ה', שמחה שמביאה חיבור לה', ולכן החיטה שהיא הבסיס של האכילה שזה בא לידי ביטוי בשתי הלחם, שהוא המוצר הבסיסי והיסודי של האוכל, כשהיסוד הוא שמירה על התאות, שזהו חיטה שמשפיע על הדעת ('שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן' סנהדרין ע,ב) אז ניתן להנות מהעולם. וזהו שאת הביכורים היו מביאים לירושלים, שהביכורים הם ההתחלה של הגידול, כנגד היסוד שמפנים אותו לה'. ולכן זה בעצרת-שבועות חג מתן תורה שבו אנו מחברים דעתנו עם התורה, ושומרים מצוותיה ובכך שולטים בתאותינו, אז אנו מחוברים לקדושה ויכולים להנות מהעולם כראוי, בקדושה. וזהו סיום הפס' “כי ביום אכלך ממנו מות תמות" שהמוות בא בעקבות החטא 'אין ערוד ממית אלא החטא ממית' (ברכות לג,א) שזה שייך לזמן מתן תורה, שלכן 'דתניא רבי יוסי אומר לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן' (ע"ז ה,א), וזהו שתי הלחם במקדש כעין תיקון לעץ הדעת ע"י חזרה למעלה שלפני החטא על כל השפעותיה.