חג שבועות נקרא חג הביכורים ע"ש שתי הלחם שמתירים את החדש במקדש, והם מלמדים על הביכורים שמתחילים להביא אותם משבועות. 'אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים. לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר. אין מביאין ביכורים קודם לעצרת. אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם, מפני הכתוב שבתורה (שמות כג, טז): "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה"' (משנה ביכורים א,ג). 'אלא משבעת המינין - דכתיב (דברים כו) "מראשית", ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבים בבכורים אלא שבעת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל "חטה ושעורה" וגו', ודבש הוא דבש תמרים. מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים - לפי שהן גרועין. ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר - דכתיב (שם ט) "זית שמן", זית אגורי, שבאים עליו גשמים והוא אוגר שמנו לתוכו, והוא מובחר ומשובח. אין מביאין בכורים קודם לעצרת - דשתי הלחם שמביאין בעצרת אקרו בכורים והם מתירין החדש במקדש' (ברטנורא). נראה שזה קשור לכך ששבועות הוא 'זמן מתן תורתנו' (תפילת מוסף של שבועות. אמנם איך זה מסתדר עם התאריכים ראה ב'תורת המועדים', 'חג שבועות כחג התורה' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שבו התגלה בחוזקה שאנו בנים לה', שנקרא עלינו "בני בכרי ישראל": 'בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד, כב) "בני בכורי"' (שבת פט,ב). שאמנם אנו במהותינו בנים לה', אבל במתן תורה זה התגלה ביותר, שזה הוכח גם כלפי חוץ, שקיבלנו את תורת ה' (ורק אנחנו קיבלנו שלא כשאר האומות שהתנגדו [ספרי דברים; פסקא שמג]), שהוכח שיש בנו מהות של בנים לה'. לכן מובן שהפס' הזה נאמר עוד במצרים, לפני מתן תורה; אולם נראה שרמזו ע"פ ההמשך שזה מתגלה במיוחד במתן תורה, שהפס' אומר: "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני" וגו' (שמות ד,כב-כג). שיש קשר ל"בני ויעבדני", שאנו בנים בכורים לה' וזה מתגלה במיוחד במתן תורה בו קיבלנו עלינו את עבודת ה'. (גם במתן תורה קיבלנו עלינו לעשות את רצון ה', ממילא זה מביא אהבת ה' עלינו, ולכן אז מתגלה "בני בכורי": 'ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל"' [שבת לא,א]. גם בפשטות "בני בכרי" מראה על חוזק הקשר לה', כעין בכור שהוא ראשית אונו של האב, ממילא זה מתגלה במיוחד בחיבור לתורה; גם כרמז ע"פ הרשב"ם: '"כי הוא ראשית אונו" – כי הוא ראוי לירש ראשית ממונו' וכו' [רשב"ם; דברים כא,יז], כך שמרמז על שקיבלנו את התורה שהיא של ה'). לכן כמו שהודגשנו כבכורים במתן תורה, כך גם מתגלה עניין ביכורים (הם בכורי הגידולים של שבעת במינים). וזה קשור בשבעת המינים שבהם השתבחה א"י, שהשבח הגדול ביותר של א"י, זהו גילוי התורה בארץ, שכאן עיקר התורה (ספרי "עקב", מג), ומכאן עיקר תיקון העולם ולכן מתגלה בשבח של שבעה פירות כעין שבעה ימים בהם נברא העולם, ופירות א"י ספוגים בשכינה (ב"ח; טור או"ח סימן ר"ח) שכך אנו באים להעלות את כל העולם להיות קשור לשכינה, לתקן את העולם. לכן יש דגש על שבח במיוחד בזית שיהיה מהמובחר בגילוי השמן שבו, כרמז לאור תורה שמאיר מכאן לכל העולם (כשמן שבו דולק הנר), שנעשה "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג). וזה קשור להתרת החדש במקדש ע"י שתי הלחם, כעין רמז לעולם המתחדש בקדושה, שמתגלה שהעולם כולו מתעלה ונעשה מקדש לה', מקום לגילוי שכינה. וזה נעשה ע"י שתי הלחם (שהם הקרואים ביכורים), כרמז לתיקון עץ הדעת (שבזה מתקנים את העולם) שהוא היה חיטה לשיטת ר"י (ברכות מ,א); ואף לחולקים עליו בכ"ז מסכימים שבדגן יש כח לדעת, ולכן עץ הדעת קלקל את הדעת ולכן בחיטה מרמזים על תיקון הדעת. וזה בשתי הלחם כרמז לכך שהיו שני עצים, עץ הדעת ועץ החיים, ואנו מתקנים ע"י התורה שהיא עץ החיים ("עץ חיים היא למחזיקים בה" [משלי ג,יח]) ומורידים את השפעת הקלקול של עץ הדעת, שיחזור להיות רק כמקור ליכולת לניסיון אבל שאנו מעצמנו לא רוצים לחטא בו, ולא חוטאים, כמו שיהיה לעתיד לבא, שאז העולם כולו יתקדש להיות בגילוי קדושה, מעין המקדש. לכן בביכורים מביאים למקדש: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך" (שמות כג,יט), כעין שהעולם מתחבר למקדש, וכל זה נעשה ע"י התורה המתגלה בארץ, ונרמז בפירותיה קדושים; אולי לכן שבעת המינים נרמזים בחלוקה לשני "ארץ", שיש בראשון חמשה ובשני שנים: "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח,ח), כרמז לתורה, שיש בה חמשה חומשים, אבל יש גם גילוי של שבעה חומשים (שבת קטז,א) שזהו עוד שנים.