"מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבד עבדת עבדה ועבדת משא באהל מועד" (במדבר ד,מז). '"עבודת עבודה" - הוא השיר במצלתים וכנורות שהיא עבודה לעבודה אחרת' (רש"י). ' ... מנין לעיקר שירה מן התורה? ... בלווטי א"ר יוחנן מהכא: (במדבר ד, מז) "לעבוד עבודת עבודה", איזהו עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר זו שירה' (ערכין יא,א). אולי נרמז בפס' כאן כי לרמז שהשירה מעלה את הקורבן, ששרים בזמן ניסוך היין, ויין מבטא שמחה כיון שהוא משמח אדם בשתייתו, וכן שירה מביאה שמחה, וכך נעשה הקורבן תוך גילוי שמחה, כדי שכנגד זה יתקבל הקורבן ברצון ושמחה בשמים. ועוד שעבודת ה' כראוי זה בשמחה: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק,ב) [ובלי שמחה זה לא ראוי, עד שמביא לרעה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח,מז)]. שזה מראה על החיבור והיחס הנכון לעבודת ה' (שעושה מרצון ולא ככפוי ובדחיה), ולכן זה מעלה את הקורבן כראוי (ובפרט שהוא עבודת הקודש שיש בה מעלה גבוה בעבודת ה', ולכן עוד יותר חשוב בה השלמות בעשיית המצווה, שלכן יש בקורבן אפילו דינים של פסילה בשל מחשבה); ובפרט שהקורבן קשור לשכינה שהיא קשורה לשמחה: 'שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'"' (שבת ל,ב). לכן השמחה מעלה את הקורבן להיות כראוי בקשר לשכינה (שלכן אפילו יש דעה, דעת ר"מ, שבלי השירה הקורבן נפסל [ערכין שם]). לכן זה נלמד בסמוך ל"ועבדת משא", כרמז שנושא את הקורבן, שמעלהו כראוי ע"י שנישא ע"י שירתו, וע"י השמחה שיש באדם בשירתו. בשירה ובשמחה מעלה את כל העולם ה', שמחבר לשכינה, וזה להיפך מהעצבות שמגיעה מהרוע שבעולם שמקורו בחטא. לכן הפס' הקודם בתהלים הוא: "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" (תהלים ק,א), שמשפיע לכל הארץ להריע לה', שמעלה את כל העולם לקשר לשכינה וקדושה. ופס' אחריו: "דעו כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולא [ולו] אנחנו עמו וצאן מרעיתו" (פס' ג), שע"י השמחה והחיבור לשכינה אנו הולכים אחר ה' (כעמו וצאנו), ומשפיעים לכל העולם להאמין בה' ולעבדו בשלמות. ובכתיב "ולא", כעין מחובר לקודם 'הוא עשנו ולא אנחנו', שלא אנחנו יצרנו את עצמנו, שזה נגד חטא ע"ז שמחשיב את הגשמי כאלוה, וזה קשור שהעצבות באה מהחטא והתאוות. לכן מסופר: ' ... אדהכי והכי אתו הנך תרי. אתי א"ל: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו, אמר להו: מאי עובדייכו? אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו, טרחינן ועבדינן להו שלמא' (תענית כב,א). שהשמחה והשלום מקשרים לשכינה, שה' שמו שלום, וכן כמו שבשלום מחבר בין השנים כך גם זוכה לחבר שמים וארץ, וכך נעשה גם בשמחה שמנתק מהחטא ומחבר לשכינה; לכן זה דבר חשוב בקורבן שבא לחבר שמים וארץ. נאמר על הכינור במקדש שהיו בו שבעה נימים, נראה כרמז שמעלה בשירה את כל העולם (שנברא בשבוע) לשכינה. 'דתניא, רבי יהודה אומר: כנור של מקדש של שבעת נימין היה, שנאמר (תהלים טז, יא) "שובע שמחות את פניך", אל תיקרי שובע אלא שבע. ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר (תהלים יב, א) "למנצח על השמינית", על נימא שמינית. של עולם הבא עשר, שנאמר (תהלים צב, ד) "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור", ואומר (תהלים לג, ב) "הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש"' (ערכין יג,א). המהרש"א הסביר בעמקות: 'מדכתיב שבע חסר וי״ו דריש מלשון שבע, דהיינו ז׳ נימין שכל א׳ עושה שיר ושמחה, והיינו מיוחדת בעה״ז לפי יצירת ז׳ ימי בראשית כל הקדושות הולכין בשבע. השבת השביעית והיובל והספירה. ושל ימות המשיח שמונה נימין, נוסף שיר א׳ ע״פ מ״ש אין בין עה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, והיינו משום שמחה א׳ שאין בו שעבוד מלכיות נוסף נימא אחת לימות המשיח. ושל עה״ב עשר נימין שנא׳ עלי עשור ועלי נבל וגו׳, הכוונה בו שעה״ב נברא בי׳ כי אז יתעלה למעלה מכל י׳ קדושות שבעולם' וכו'. אולי אפשר גם לומר שיש שבעה נימים שמרמז על שבת שהיא גילוי הקדושה בעולם, שמרמז שבמקדש, בקורבנות ושירה, מקדשים את העולם. ושמונה כרמז לברית מילה שהיא כעין על גבי שבת, שלכן היא בגיל שמונה ימים לאחר שעבר שבת, וזה הטעם גם בקורבן שצריך להיות לפחות בגיל שמונה ימים: ' ... כך אמר הקב"ה: לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת. ואין מילה בלא שבת, הה"ד "ומיום השמיני והלאה ירצה"' (ויק"ר כז,י). כך בנגינה על קורבן בימות המשיח מרמזים שזה על גבי שבת, על גבי מעשינו שקידשנו את העולם, וזה מתבטא בשמונה כברית מילה שמבטא את יעודנו בעולם לקדש ולתקן. (וכן אליהו מבשר על בא המשיח, והוא המלאך שבא לברית מילה). ובפרט לדעת שמואל שההבדל בין העוה"ז וימות המשיח הוא שיתבטל שעבוד מלכויות (סנהדרין צט,א), זה קשור ליחס לישראל, ולכן זה מתבטא בשמונה כרמז למילה (שמייצגת את ההבדל ישראל לעמים). בעוה"ב יש מעלה שלמה של הקדושה, ולכן זה מתבטא בעשר כרמז לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, וכן עשרת הדברות, כגילוי של שלמות גילוי שם ה' בעולם. וכן העולם יתחדש בקדושה כחדש לגמרי, ולכן כעין עשרה מאמרות ה' מחדש. אולי אפשר גם שבכינור שבעה נימים כרמז שמהקורבן יוצא כעין שבעה כלי נגינה: 'כיצד קולו שבעה? שתי קרניו, שתי חצוצרות. שתי שוקיו, שני חלילין. עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו לכינורות. ויש אומרים: אף צמרו לתכלת' (משנה קנים ג,ו). ובימות המשיח יהיו שמונה, כנגד שיש גילוי נוסף שקשור לקול, שזהו הצמר, כדברי הי"א, שהוא שונה משאר הקולות ('אף צמרו - לעשות ממנו תכלת. עושים מצמרו מעיל שכולו תכלת ועל שוליו פעמונים שמשמיעים קול. ותנא קמא תכלת לא קא חשיב, לפי שאין התכלת משמיע קול אלא הפעמונים שעל שוליו סביב' [ברטנורא]), ולכן דווקא לימות המשיח יחשב יותר חשיבות לקול שקשור לקדושה, ולכן יחשב גם כנגד המעיל שנשמע ממנו קול. גם בגדי כהונה היו בגדים כמו המלכים של פעם, ולכן ברמז למעיל של הכה"ג, מרמז על המלך הגדול, שזהו מלך המשיח (ובזמנו העולם יתקדש ולכן כעין נרמז בכה"ג במקדש, שהעולם יתקדש לשכינת ה'). בעוה"ב העולם יתעלה הרבה יותר, בחיבור גדול לה', ולכן אז יתגלה בעשרה כנגד עשרת הדברות שבהם גנוזה כל התורה: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). וכן התורה נקראת שירה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא,יט), כך שמרמז על השירה במנגינה. שכך מרמזים על השלמות בחיבור לה', בעוה"ב, שהתורה והקב"ה חד, שה' ורצונו אחד, ולכן מתגלה בעשרה נימים.