'שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה: מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין — רעב של בצורת באה, מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר — רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה — רעב של כליה באה. דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית. חרב באה לעולם על ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה. חיה רעה באה לעולם על שבועת שווא, ועל חילול השם. גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה: ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה: ברביעית — מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית — מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית — מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה — מפני גזל מתנות עניים' (אבות ה,ח-ט). מדוע באים עונשים אלו על עברות אלו? (ראה 'אבות לבנים' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שמביא בהרחבה כמה פרושים. אולי אפשר להוסיף עוד:) השניים הראשונים זה פשוט, כיון שתרו"מ זה דבר שנעשה בגידולי קרקע, ולכן העונש עליהם הוא בבצורת שכך לא יגדלו ויגיע לידיהם הגידולים כמו שהם לא נתנו, ולפי ההמנעות מלעשר כך גם משמים נעשה להם, שאם חלק לא מעשרים אז חלק נענשים, ואם כולם אז נעשה בדבר שהרעב יחול על כולם. בנוסף, כש'גמרו שלא לעשר' אז בא רעב ממלחמות, כיון שמלחמות נעשות ע"י שכלל הציבור קובע, ע"י נציגיו, לצאת למלחמה; וכן המלחמה משפיע על כלל הציבור (שצריכים לממן את המלחמה ולשלוח חיילים), ולכן זהו כנגד שכל הציבור קבעו שלא לעשר. כשהציבור לא מפריש חלה אז בא רעב של כליה, שלא יורד גשם עד שהנהרות יתייבשו, שאין מים, שזה כנגד שחלה מופרשת בזמן עשיית העיסה, שזהו לאחר שמוסיפים מים, ולכן יתגלה עונשם באי המצאות מים. בנוסף, חלה היא המתנה האחרונה שניתנת לכהן, ולכן כנגד זה העונש הוא שלא יהיה מים בעולם, שזה הסיום של התהליך של ירידת גשמים ואסיפתם. (יש שפרשו כליה שזה מיתת הילדים הקטנים, נראה שזה עונש על חלה כיון שבחלה לא מתחייבים בשיעור קטן, ולכן יש כאן דגש שאין להם כמות קטנה שעליה לא היו מתחייבים, אין כאן קטן, ולכן כנגד זה העונש הוא בילדים הקטנים שאין להם – שמתים). דבר בא על מיתות שלא נמסרו לבי"ד ועל פירות שביעית ושאר מתנות עניים (כמובא בסוף 'בארבעה פרקים' וכו'). לפי הברטנורא שהכוונה שבי"ד לא עשה בהם דין תורה, בא דבר שזה מחלה שמדבקת ולכן צריכים האחראים לקבוע ריחוק מהם כדי שלא ידבקו וימותו (וכן עוד דברים כדי למעט את התמותה), כך שזה דומה לבי"ד שהם האחראים לביצוע בקשר למיתה (ואם לא פעלו להמיתו מתגלה כנגד זה מגפת דבר כעין שלא מנעו את התפשטותה, ולכן מתפשטת וממיתה) [ואולי גם דבר כנגד שלא ביצעו את 'דבר' ה']. כמו”כ הם נמנעו מעשיית מיתה, אז כנגד זה באה מחלה ממיתה – שממיתה שלא בידי אדם. שאר המפרשים פרשו שהכוונה לחייבי מיתות בידי שמים, שבזה מובן שדבר זה הריגה שלא נעשית ע"י אדם או חיה אלא בולט שזה בידי שמים, ולכן זה עונש לחייבי מיתות בידי שמים (אולי גם במילה דבר מרומז שנאמר לבי”ד שלא יעשו דבר אלא משמים ימיתוהו). מתנות עניים ניתנות לעניים, ובדרך העולם במקומות של עוני יש יותר מחלות וזיהומים, ולכן העונש על אי הנתינה להם זה במחלה (ושמביאה מוות, כמו שעניים שיכולים להגיע למוות בשל שלא יאכלו. אולי גם בלשון דבר מרומז שהוא לא נותן להם כי לא רואה בהם דבר, כאילו אינם קיימים, ולכן זה יביא עליו דבר). חרב באה על דברים הקשורים לפגיעה בעשיית דין והוראת התורה, שבאלו באה חרב שהיא מסמלת את הכח לביצוע כמו יד עם חרב שכופה אחרים לעשיה, שכך זה בא על פגיעה בהוראה לעשיה של דין התורה. חיה רעה באה על חילול השם ושבועת שווא, שעושה עברות בפרהסיא בעזות (תפא”י) וכן נשבע לשווא - ששבועה זה דבר חמור ולכן זה בעזות, ולכן עונשו שיפגע מחיות רעות שיש בהם עזות. כמו"כ כל מטרת האדם בעולם זה לקדש שם שמים, לכן כשמחלל שם שמים (בחילול השם, או שבועת שווא – שגם בה יש חילול השם) מבטא שעצם חיותו מתגלה לרע (במקום לטוב), ולכן עונשו בחיות רעות – שיש בהם חיות אבל זה לרע, כמו שהוא חיותו לרעה. בנוסף, חיות עושות קולות כמו שהוא הוציא בפיו, וכן לחיות יש התנהגויות שונות, כמו שהוא התנהג בביטוי עיקר חיותו שלא כראוי, ולכן עונשו ע"י חיות. כמו"כ החיות נועדו לצורך שימוש האדם, וכך האדם נועד לשמש את ה' – לקדש את ה', ולכן עונשו זה בחיות כנגד חטאו. שלושת העברות החמורות הם שיא החטא, ולכן עונשו גלות מהארץ, להרחיקו, שלא יהיו בכלל במקום בו עיני הקב"ה. בנוסף, עליהם יש דין יהרג ואל יעבור, ולכן עונשו שיחול בו כעין מוות תמידי שזהו גלות שהיא מוות תמידי (שהיא כקבר). וכן על השמטת הארץ שזה חטא בארץ עונשו גלות ממנה.