"ומזרעך לא תתן להעביר למלך ולא תחלל את שם אלקיך אני ה'” (ויקרא יח,כא). התורה מביאה איסור לעבוד את עבודת המולך, שזהו ע"ז רצחנית: '"למלך" - ע"א היא ששמה מולך; וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים (סנהדרין סד), ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש' (רש"י). הרמב"ן (על הפס') מסביר את עבודתה בצורה חמורה יותר: '… ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכולת האש, שהכתוב אומר (יחזקאל כג לז) "וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה", ושם (פסוק לט) נאמר "ובשחטם את בניהם לגלוליהם", שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש והיא שחיטתו, כי הלשון הזה "העבירו להם" במולך הוא; ואמר בו הכתוב "לאכלה" והזכיר בו שחיטה. אם כן מה שאמר "כמשוורתא דפוריא", לומר שהיו מעבירין אותו על השלהבת פעמים רבות והוא מת בלהב האש'. (וכן מסביר הרד"ק [מלכים ב כג,י]: ' … והיו מסיקין אותו באש, והכומרים נוטלין את התינוק ונותנין תוך ידיו של מלך, והתינוק מוציא נפשו'). אלא שלכאורה לא מובן מדוע נאמר כאן הפס' הזה, הרי קודם דובר על עריות (וכן אח”כ מובאים חטאי ערווה), אז מה פתאום מביאים כאן את עבודת המולך? לכן היו שדרשו בצורה מעוותת שאין הכוונה לע"ז של המולך, אלא עניין של חטא בקשר לאישות שמגיע לע”ז, שדרשו שמדובר: 'בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לע"ז הכתוב מדבר' (מגילה כה,א). אולם זהו עיוות, כמו שאומרת המשנה: 'משתקין אותו בנזיפה' (שם), 'משתקין אותו בנזיפה - שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהן לאש, ונותן כרת לבא על הכותית ומחייב חטאת על השוגג ומיתת ב"ד על המזיד בהתראה' (רש"י). לכן צריך להבין מדוע הע”ז של המולך נאמרה כאן בעניין של חטאי ערווה? אומר המדרש: 'ולמה נסמך העברת מולך לאשת איש? ללמדך שכל הבא על אשת חבירו ומוליד בן, סופו שהבן הולך ועובד עבודה זרה, לכך נאמר "לא תתן”' (מדרש לקח טוב על הפס'). בפשטות נראה שכיון שהעריות נאמרו בהקשר שלא ללמוד מהחטאים החמורים של יושבי הארץ: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו" (פס' ג), אז פורטו העריות, אבל ראוי להביא גם את האיסור של ע"ז כיון שגם את זה היו יושבי הארץ עושים. וע"ז היתה דבר מושך ביותר, עד שהיה קשה ביותר לעמוד כנגדו (כמו שמסופר שאמר מנשה המלך לרב אשי בחלום: 'א"ל: אי הות התם, הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי' [סנהדרין קב,ב]), לכן זה דומה קצת לתאוות יצר הערווה שהוא חזק ביותר; לכן כיון שנאמר על דברים שצריך להיזהר מללמוד מיושבי הארץ, ויש להתגבר על אף שיש בזה משיכה חזקה, אז הוזכר גם הע"ז שגם בה יש את אותו העקרון. אולי יש בזה רמז, שנאמר בהמשך: ”ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (פס' כח), לכן נרמז כאן על שלושת הדברים שהביאו לחורבן המקדש: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב), שבעקבות החורבן (שנבע מטומאת החטא [“בטמאכם”], שהוא היפך מהקדושה של השראת השכינה במקדש) יצאנו לגלות, שהארץ הקיאה אותנו מתוכה. לכן נרמז בעריות, ואף צורף ע"ז ושפיכות דמים (שהיו שורפים למוות את הילד), לרמז שזה יגרום לחורבן וגלות. עוד נראה בפשטות שהחוטא בעריות פוגם במוסד המקודש של המשפחה, ואחד היסודות הבסיסים ביותר של המשפחה זה להביא ילדים לעולם (לקיים מצוות פרו ורבו), ולכן בהקשר לזה הובא המולך שגם הוא פוגם בגילוי הזה של המשפחה, שממית את בנו (שבזה פוגם בפו"ר, וכן זה פוגם בכלל המשפחה שזה כולל את ילדיו, שפוגע בהם). (או בדומה, חוטא בערוה משחית את זרעו, וכן המוסר למולך משחית את זרעו). אולי גם אפשר שרבים מאותם שמסרו למולך זה היה בעקבות ידיעתם או חשדם שבנו איננו באמת בנו אלא הוא מגבר אחר, שאשתו בגדה בו, ולכן היה הולך והורגו כדי להפטר ממנו; לכן קישרה התורה בין המולך לעריות; ובפרט הביאה זאת לאחר: “ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה" (פס' כ), לומר שקשור לאשה הבוגדת בבעלה, רמז שנולד ממנו זרע לכן בעלה לוקחו למולך. אולי יש כאן רמז שהע"ז בישראל היתה קשורה בתחילתה לעריות: 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' וכו' (סנהדרין סג,ב); לכן הובא המולך בהקשר לעריות (והובא דווקא המולך מבין הע"ז, כדי לומר שבשביל העריות מוכנים להגיע אפילו לרצח). אולי אפשר עוד שזה בא כדי לומר לאדם שלא יחשוב שבערווה יש גילוי של אהבה גדולה ללא גבולות (כמו שאומרים טיפשי העולם), לכן מדגישה התורה שהערווה באה מאהבה שמקורה בתאוות, שהיא אינה אהבת אמת אלא אהבת עצמו (שרוצה בשביל הנאת עצמו -סיפוק תאוותיו), שיצריו הגסים ביותר הם ששולטים בו. לכן מקשר למולך – להריגת בנו, שאדם אוהב את בנו יותר מעצמו, שמוכן אפילו למות בשביל בנו, אולם כשנשלט ע"י תאוות גסות ורעות ששולטים בו בכח, הכל נרמס, אפילו האהבה החזקה ביותר – אהבת בנו. את זה באה התורה לרמוז, להדגיש שהחוטא בערווה זהו אהבת שקר שמביאה רק חורבן והרס בעולם, ובודאי שאינה מביאה לאהבה גדולה וטהורה בעולם. אולי אפשר גם שזה רמז שמי שחוטא בערוה מביא לחורבן, שאש אוכלתו, כעין הנאמר: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן; לא זכו, אש אוכלתן' (סוטה יז,א). שכך החוטא בערוה מגלה בעולם אש, ולכן זהו כעין המולך שמעביר את בנו לע"ז במקום לעבודת ה', שמסלק ממנו את השכינה, ולכן אז יש גילוי של אש (שמעביר את בנו באש), שכך גם בחטא ערוה מעביר את השכינה ונעשה אש אוכלתו.