החמץ, החירות והעומר.

--------------------------------

אם האדם יצר כפיו של האלוהים וכך אנו מאמינים , הרי שגם "חירותו" היא אלוהית . במובן  שהיא לעולם חורגת מד ' אמותיו  ולעולם חירות האדם איננה רק הוא עצמו. - ולעצמו

 והנה גילתה לנו התורה שחירות אישית  המביאה למיצויין הנכון של החיים  מושגת בהכרה כי :"לא על הלחם לבדו יחיה האדם.

 ויותר מזה חירות אין בה ממש אם אין בה גם את המרכיב הקולקטיבי  של חיי הכלל . ובתוך הכלל .

 ושוב גם רכיב זה בחירות  מושג בפיתוח של אותו הרעיון . 

של היזקקות האדם לצורך התגבשותו לכלל עם וכלל : לנכנות להסתפק בלחם עוני .

 המצות  שהן נתיב המצוות 

 הנה כי כן הדרך לחירות אמיתית היא התודעה  כי לעיתים בעבור הכלל יש לוותר  על "אור" שמתבטא אך בשאור [חמץ]. [בשיא הנוחות העצמית]

 לחמץ יש תכונה שהוא אוהב יחידים וככזה הוא מפריע להתגבשותו של הכלל  הוא תוסס וטופח באדם  המרחיק אותו מאחדות של כלל . בסוף הדרך יש וגם החמץ המרחיק את האדם גם מאלוהיו.

 

ובכל זאת  אנו הרי חיים מהחמץ ברוב ימות השנה ואף אי אפשר לנו בלוא החמץ .

 לפיכך גם הורחק החמץ מפולחן הקורבנות  להיותו מיועד אך למאכל האדם .

 אך אכילת החמץ צריך שתהא מלווה תמיד בתודעה של המצות , של לחם העוני . תוך אזהרת האדם את עצמו על חסרונותיו של החמץ  האדם צריך לחנך את עצמו  להיות נכון להסתפק בלחם עוני  בפרט אם יש בדבר כדי לסייע להתגבשותו ואחדותו של העם .אין עם המתגבש כשיש מחד אוכלי לחם ומאידך אך אוכלי לחם עוני

 

אכילת החמץ תהא מופלאה אם תלווה בתודעה כאמור.

 בסופו של דבר  החירות הכי גדולה היא  לקבל את החיים  גם אם נגזר עליך להסתפק בלחם עוני. שיש והאלוהים יודע כי הסתפקות במצות סוללת את הדרך טוב יותר למצוות .

 יש ולאנשים מסוימים  טפיחת החמץ בקרבם מרחיקה אותם מאלוהים ומצלמו האדם.

 וחסד עושה עימו הקב"ה שמנתב אותו ללחם עוני ולהוויה של עוני.

 זו הסיבה שבעיצומו של חג הפסח אנו מתחילים גם בפולחן העומר בדרך להקרבת לחם .

אנו סופרים מעלה מדרגות של חמישים  כדי לתחיל מהמצות ולהגיע לבסוף אל המצוות  [מתן תורה].

ראויים ללחם  להיות מוכנים לחוות את שיא החירות  לשוב להדבק אדם לאדם . וכולם להדבק באלוהים ובתורתו.

משה אהרון