[1] שנינו במדרש ויקרא רבה (אמור פרשה כז) אמר ר' יהודה בר' סימון: אמר הקב"ה, עשר בהמות מסרתי לך, שלש ברשותך ושבע אינן ברשותך. שלש שהן ברשותך, שור שה כשבים ושה עזים. ושבע אינן ברשותך, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתייגע בשדות ולהביא לפני קרבן מאילו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסך, שור או כשב או עז. ע"כ.

[2] כמו שכתוב בהמשך ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה (ויקרא יב, ח), וכן בתחלת ויקרא (ה, ז) וכן שם פסוק יא, וכן בספר במדבר (ו, י), ועוד, וכן בכל התורה הקדימו שתי תורים לשני בני יונה, פרט למקרה שאנו דנים פה במאמר או בן יונה או תור וכו'.

[3] ובאמת נשאל וכי יש ענין בין תור ליונה, נבהיר ע"פ המובא בחולין (כב:) שגוזל תור אינו כשר לקרבן, ואלו גוזל היונה כשר והתורה מצווה אותנו בדווקא או בן יונה.

נ"ב - ידוע דהתורים ניצודו דווקא כבוגרים, שאז בשרם טעים יותר מאשר גוזליהם, ואילו היונים נאספו מתוך השובך ונאכלו בעיקר כגוזלים משום שאיכות יונה בוגרת פחותה בטעם, כמובא בגמרא (כריתות, כח.): אמרו על בן נדבאי: שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות בקינוח סעודה. ע"כ.

[4] ה' יתברך אוהב את הנרדף אותו שמעליבים אותו, פעמים שזה נראה למסתכל מן הצד שהוא חלש או פחדן, וכאן תוה"ק שהקב"ה יבקש את הנרדף בדוקא, כידוע בענין הקרבנות מובאות שתי דוגמאות האחד אצל הבל שהוא היה נרדף ע"י קין וה' בחר דוקא במנחתו, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (בראשית ד, ד), וכן בנח מצינו שבדורו היה הנרדף מול כל דור אנשים רעים וחטאים ועמד בפרץ מול כולם ובנה במשך מאה עשרים שנים את התיבה ולמרות שהתנגדו למעשיו, עם כל זה היה בבחינת נרדף ובבחינת נעלבין זכה שהי"ת שעה אף אל מנחתו כאמור בפסוק וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי (שם ח, כא) הי"ת כביכול הריח את ריח הקרבן והודיע שלא יקלל את האדמה בגלל האדם, גם האדמה היתה בבחינת עולבין בה אלא האדם ייענש ולא האדמה, וראה בפירוש המלבי"ם שכתב דענין הקרבן הוא ששורף את גוף הבע"ח לעפר והחלקים הרוחניים עולים למעלה ע"י האש המפריד בין הדבקים. ומזה ילמד להכניע כחות חמרו ולבטלם ולשרפם ע"י רשפי אש שלהבת אהבת ה', שמעלה רוחניות נפשו ע"י מחשבתו וכוונתו הטובה לה' וה' מצרף מחשבתו הטובה למעשה, וזה ריח הקרבן ר"ל רוחניות שבו, ופי' וירח ה' שה' מקבל הרוחניות העולה מהקרבן, והוא נחת רוח לפניו כאילו נח עצמו הקריב את עצמו לקרבן, ע"כ. יוצא שזה שנח היה עולבין בו אותם בני דורו ובזה שהבין את הענין של הקרבת הקרבן נחשב כאילו הוא עצמו הקריב, ובזה נמחל לעולם.

כמובן גם זאת במעשה העקידה, למרות שאברהם אבינו לא עקד בסוף את יצחק אבינו, נחשבת לו הזכות לו ולזרעו עד עולם כאילו אפרו צבור ומונח על המזבח.

[5] להיות רודף רק אחרי ה' כאמור בנביא הושע (ו, ג) נדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ. ראה ברבנו בחיי (שמות ג, א) שכתב: וכן מצינו בישראל שחנכן הקב"ה בנתינת התורה מעט מעט, וכו' וזהו לשון הנביא (הושע ו) ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, למדנו הכתוב כי יש אנשים שאינם יודעים לרדוף ומבקשים להשיג הידיעה בבת אחת, ולזה אמר ונדעה נרדפה לדעת, שנדע תחלה איך נרדוף, וביאר איכות ההרדפה ואמר כשחר נכון מוצאו, כלומר לא בבת אחת אלא מעט מעט, כשחר נכון מוצאו, ע"כ. בזה מחנך אותנו להשיג ולרדוף באיטיות ובבטחה כמו תינוק שמתחיל ללכת, מתחיל ונופל ואח"כ הולך ורץ.