"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" וגו' (ויקרא יד,לג-לד). 'רב הונא בשם רבי יהושע בר אבין, ור' זכריה חתניה דרבי לוי בשם ר' לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה … ואף נגעים הבאים על האדם, תחלה הן באים בביתו. חזר בו טעון חליצה, וא"ל טעון נתיצה; הרי הן באים על בגדיו, חזר בו טעון כביסה, וא"ל טעון שריפה; הרי הם באים על גופו, חזר בו יטהר וא"ל "בדד ישב"' (ויק"ר יז,ד). המדרש מביא שה' לא מעניש ישר את האדם אלא קודם בממונו, וגם בזה יש שלבים, שקודם הרחוק יותר מגופו שזהו ביתו ואח"כ בגדו שיושב עליו ממש (כרמז שמתקרב אליו). אולם נראה שיש בזה יותר מזה, שבתחילה יחד עם העונש מביא גם דבר חיובי, שזהו שבתחילה זהו נגעי הבית, ומובא במדרש שבנגעי הבית יש גם צד חיובי: 'וכתיב "נגע צרעת", תני ר' חייא: וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם? תני רבי שמעון בן יוחאי: כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות. אמר הקדוש ב"ה: אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו, יא): "ובתים מלאים כל טוב"! מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא' (שם,ו). הרי שלא מעניש בתחילה לגמרי, אלא גם מביא דבר חיובי על הדרך, כעין 'תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת' (סנהדרין קז,ב), שכך גם ה' פועל (כמו שמלמד את האדם להתנהג כך גם פועל בעצמו, ולכן עושה מה שחל עלינו בצורה של הלהרחיק ולקרב). שלא מכה בכל הכח מהתחלה, אלא מרגיל את האדם לאט כדי שלא יבוא לידי כעס וכפירה על הנעשה לו. אולי אפשר שבא לרמז בזה שבכל מכה שה' מעניש את האדם זה לא רק מכה בפני עצמה, אלא יש בה כדי להרחיק את האדם מחטאו; לא רק שה' עושה את העונש כצורה של חינוך ולא חלילה הכאה כעונש מכעס, אלא במכה עצמה יש משום גילוי בעולם שיכול להשפיע עליו לימנע מחטאו. שיש בזה השפעה מצד המוסר ומצד השורש של החטא, שהמשך המדרש הוא: 'וכי מי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסין לארץ? אמר רבי ישמעאל ב"ר נחמן: ג' פרוזדיגמאות שלח יהושע אצלם: הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי עמד ופנה מאליו, לפיכך נתנה לו ארץ יפה כארצו, הה"ד (ישעיה לו, יז): "עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם", זו אפריקי. גבעונים השלימו, שנאמר (יהושע י, א): "וכי השלימו יושבי גבעון". ל"א מלכים עשו מלחמה ונפלו'. (שבפשט זה הסבר כיצד ידעו שלכן הלכו להטמין, אולם אולי בא לרמז על מחשבת האדם המוצא.) כשמוצא את המטמון הוא חושב לעצמו שהכנענים הפסידו את ממונם בשל שלא פעלו כראוי במה שנאמר להם, שיכלו להשלים או ללכת ובאו להילחם, וכך הפסידו את ממונם; כך גם הוא כיון שפגם בדיבור, שדיבר לשוה"ר התגלה אצלו צרעת בבית (אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' [ערכין טו,ב]), שבכך גם הוא מפסיד בממונו (ואמנם מצא מטמון אבל יכל למצוא זאת גם בלי צרעת שפוגמת בבית, שיש בזה חסרון כיס; ובכ”א יש בזה מוסר מצד הרמז בדבר, שמבין שגם הוא יפסיד [גם את המטמון] אם ימשיך לחטוא). יחד עם זה יש בזה משום השפעה לשורש החטא, שהרבה פעמים לשוה"ר בא בעקבות קנאה בממונו של האחר שלכן מדבר עליו, שכך נראה שלשוה"ר בא בעקבות ובהקשר לכמה דברים, שלכן מביא ר"י שצרעת באה על שבעה דברים: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, דכתיב (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית". על שפיכות דמים, דכתיב (שמואל ב ג, כט) "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע" וגו'. ועל שבועת שוא, דכתיב (מלכים ב ה, כג) "ויאמר נעמן הואל קח ככרים", וכתי' (מלכים ב ה, כז) "וצרעת נעמן תדבק בך" וגו'. ועל גילוי עריות, דכתיב (בראשית יב, יז) "וינגע ה' את פרעה נגעים" וגו'. ועל גסות הרוח, דכתיב {דברי הימים ב כז } "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלקיו" {דברי הימים ב כז } "והצרעת זרחה במצחו". ועל הגזל, דכתיב (ויקרא יד, לו) "וצוה הכהן ופנו את הבית", תנא: הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות העין, דכתיב (ויקרא יד, לה) "ובא אשר לו הבית" [וגו']. ותנא דבי ר' ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו' (ערכין טז,א). נראה שכל אלו קשורים ללשוה"ר, שהוא הדבר העיקרי של צרעת (כמו שדרש ר"ל ור"י בן זמרא [ערכין טו,ב], וכן דרשו על כפרתו [שם טז,ב]), שדברים אלו מביאים ללשוה"ר, וכן מלשוה"ר מגיע לדברים אלו. הלשוה"ר גורם לריב עד שפיכות דמים, וכשרגיל שלא לשמור על לשונו מגיע גם לשבועת שוא (שלא נזהר בלשונו), ובלשוה"ר גורם ריב בין בני הזוג וגורם קירבה בשל דיבורו שמרבה עם האשה עד שמגיעים לג"ע, ומדבר על אחר ומזלזל בו עד שנעשה גס רוח (גאותן) על האחר, והמרבה לדבר לשוה"ר על ממון חברו בסוף מגיע לצרות עין ואף לגזל. וכן מדברים אלו מגיע ללשוה"ר: שהשופך דמים מדבר נגד הנרצח כדי לנקות את מצפונו, וכשלא שומר על לשונו משבועת שווא אז בשל היותו לשונו לא שמורה אז גם מדבר לשוה"ר, החוטא בג"ע מדבר על ליבה של החוטאת ע"י שמדבר נגד בעלה, והגאותן מזלזל באחר ולכן מספר עליו לשוה"ר, והגזלן מדבר על אחרים כדי שידע ממי לגזול וכן כדי להרגיע את מצפונו שזה לא נורא מה שגזלו, ומי שיש לו צרות עין על חברו אז מדבר עליו שלא באמת צריך וכדו' כדי להרגיע את מצפונו. בכ"א בין אם נאמר כך ובין אם נאמר שגם באלו יש עונש צרעת בפני עצמם (אלא שאולי בהם זה פחות מצוי שיענש בצרעת מלשוה"ר) כיון שאחד מהדברים זה קנאה בממון חברו וצרות עין וגזל, אז ה' נותן לו מטמון שאז כשיש לו כסף רב (ואף לא עבד עליו, ואף נענש על שחטא) הוא פחות מקנא בחברו או בא לגזלו או פועל בצרות עין. שזה בא לרמז המדרש שה' פועל בעונש כדי להפחית את חטאו (לא רק כללית כעונש אלא ישירות מול החטא). כמו כן מצינו בהקשר לצרעת הבית על צרות עין שבעונש מתגלים מעשיו: ' … מי שמייחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו; הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו' (יומא יא,ב). שזה לא רק כעונש כנגד חטאו כדי לביישו, אלא שבכך מחנך את האדם, שהוא מתבייש, שנתפס בשקרו, ולכן פעם הבאה לא יבוא לשקר שאין לו, אלא ישאיל.