"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א, ב)

על פסוק זה הפותח את ספר ויקרא ואת תורת הקורבנות, אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (מג, ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו, מנחה (המקריב קורבן מנחה) - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה (צנוע וענוותן), מעלה עליו הכתוב (מחשיבה לו התורה) כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר (תהילים נא, יט): 'זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה' (הזבחים הנרצים לפני ה' אינם קורבנות ומנחות, אלא רוח נכנעת ושפלה של האדם)".

נראה כי עיון מעמיק בתחילת הפסוק: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", ילמד על עניינו ומגמתו.

המילה 'מִכֶּם' מעלה מספר תמיהות. ראשית, ניתן היה לוותר עליה לגמרי ולומר 'אדם כי יקריב', ושנית, אם כבר מחליט הכתוב להשתמש במילה זו, מקומה הראוי, לכאורה, הוא לאחר המילה אדם: 'אדם מכם כי יקריב', ולא כפי שהיא מופיעה, לאחר הביטוי 'כי יקריב'.

"הספורנו" התייחס לכך, וכך הוא כותב (ספורנו ויקרא א, ב): "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך ונשלמה פרים שפתינו, וכאמרו: 'זבחי אלהים רוח נשברה', כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".

"הספורנו" מבקש לקרוא את הפסוק כפי שהוא כתוב: 'יקריב מכם', כלומר שהקורבן צריך לבוא מכם. לא די, קובע "הספורנו" בעקבותיהם של נביאי ד', להביא את הקורבן. האדם צריך להביא קרבן מעצמו, ההכנעה האמורה להתלוות למעשה ההקרבה, ובכך האדם מקריב לא רק את בהמתו אלא גם את עצמו.

האדם בביטוי הפשוט שלו הוא הגילוי האינסופי של הקב"ה בתוכו, ומה שמפריע לגילוי הזה לצאת אל הפועל, הוא - האדם עצמו. הוא רוצה להבין כל דבר, הוא רוצה לחשוב, הוא עסוק בחשבונות שאם יעשה ככה אז יהיה ככה, הוא לא מתמסר במאה אחוז. "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" - אומר הקב"ה: שחרר את כל מה שלמדת והבנת, ועשה את רצון ה' בביטול גמור מפני שה' צווה. תהיה בבחינת לב שומע, לא שֶׂכֶל וחשבונות. תן לקב"ה להיכנס בך! תהיה כלי לגילוי שלו, תן מקום למקום האמיתי של המציאות!

אם תשחרר מקום, תהיה אתה המקום למקומו של עולם, ואם לא תשחרר מקום - אתה תנתק את המקום ממך, ותהיה המקום של עצמך בלבד.

חז"ל אמרו (פסחים קיב, א): "יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק", ומשמעות משפט זה לענייננו - הקב"ה תמיד רוצה להוריד אלינו אור, הוא כל הזמן משפיע ולא מפסיק. אך כל זה בתנאי שלא נפריע לקב"ה להתגלות, שלא נחצוץ עם היישות, המחשבות והחשבונות שלנו - בין אורו לבין נשמתנו. רק מי שנותן מקום לאור הזה בתוכו על ידי ביטול וענווה -  יזכה לשמוע את הקול האלוקי שלא כולם שומעים.

הרב אליהו עובדיה, מהספר: "הדרך פנימה בפרשה"

הרב איתמר אלדר, מהאתר: "תורת הר עציון" - https://etzion.org.il/