על עבודת הקרבנות נאמרו ע"י הראשונים כמה טעמים, כמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א (ב'הקדושה והטהרה' - 'טעמי עבודת הקרבנות'): א. להתרגל להפסיק את הקרבת הקרבנות לע"ז: 'וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא יתברך באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום ... והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחות להם ולקטר לפניהם. והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו - לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר: "השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך. וצוונו לבנות היכל לו: (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש", ושיהיה המזבח לשמו: (שמות כ, כא) "מזבח האדמה תעשה לי", ושיהיה הקרבן לו: (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו: (שמות כב, יט) "זובח לאלהים יחרם" וגו', (שמות לד, יד) "כי לא תשתחוה לאל אחר"' וכו' (רמב"ם; מורה נבוכים ג,לב). ב. להוכיח במעשים נגד הע"ז: 'ואומר כבר אמרה התורה כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר "הן נזבח את תועבת מצרים", ואמר "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים - ולזה היו קוראים לשדים שעירים - וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי משה רבינו "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגומר". ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל האלוק, ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר' (שם,מו). ג. כנגד מעשי האדם, להפנותם לה': 'ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו, בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה' (רמב"ן; ויקרא א,ט). ד. לעשות מעשה חשוב לחזרה בתשובה: 'והנחת הטעם הזה בענין הבית תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות ושבט עובדו וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים -- מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת' וכו' (החינוך; מצוה צה). ה. ההקרבה מבטאת את רחשי ליבו לה' (הרד"צ הופמן). ו. יש בזה סוד נסתר, שמכוון לה' לבדו ומאחד את כל הכוחות: 'ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם ... כי הכונה לה' לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד ... וכל קרבן לשון קריבה ואחדות' וכו' (רמב"ן, שם). נראה שהקרבנות מוקרבים במקדש, שהוא המשכו של המשכן, שהוא המשכו של הר סיני בו קיבלנו את התורה; ואף במשכן במדבר ה' היה מצווה למשה את התורה (וכן הנקודה הפנימית והמקודשת ביותר במקדש הוא קה"ק שם הארון עם לוחות הברית). לכן נראה שבקרבנות יש גילוי כנגד התורה, שהתורה מביאה השראת שכינה בעולם, וכן הקרבנות מביאים השראת שכינה בעולם, שבקרבנות ועבודת המקדש מעלים את מעשינו בתו"מ לרמה גבוהה וחשובה יותר בתיקון וקידוש העולם. וזהו: '"לעולם זאת על ישראל". א"ר גידל אמר רב: זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן' (מנחות קי,א); ומובא בתוס': 'ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. מדרשות חלוקין, יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש' וכו' (תוס' ד"ה 'ומיכאל'). הרי שעניין המזבח קיים גם בשמים, וזה כנגד המזבח של מטה, שלכן שלמה דיבר על המקדש ורמז על מזבח של מעלה. וכן מוכח מכך שדרש ר"א על מניין ידעו בהקמת בית שני על מיקום המזבח: 'מזבח מנא ידעי? אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו' (זבחים סב,א), כך שזה כנגד זה. ומיכאל מקריב נשמותיהן של צדיקים, שזהו גילוי מעשי קדושתם בעולם (שזהו שהם צדיקים), שזהו העלאת מעשי הקדושה - גילויי התו"מ שלהם, וזה בדומה לקרבנות של מטה (שזה כנגד זה; ולכן גם נחשב שמקריב כבשים של אש, לומר שזה כנגד הכבשים שאנו מקריבים), כך שיוצא שמעלים בקרבנות את מעשי הקדושה שלנו לרמה גבוהה יותר להשראת שכינה. ולכן זהו מיכאל שהוא המלאך שמסנגר על ישראל, ולכן מביא את מעשינו לפני ה' כקרבן, ומדגיש בכך שאנו פועלים לגלות בעולם שיש רק ה' לבדו - 'מי כ-א'ל'. כך שהקרבנות מגלות גילוי כח תורה גדול (כעין כגילוי כח התורה הגדול שהיה קודם לחטא העגל, שלכן לאחר העגל הצטוו על המשכן [לרש"י] שהוא מקשר לדרגה שקודם לפגם שעשו בעגל שירדנו מדרגתנו הקדושה כמלאכים לבני אדם [ע"ז ה,א]). לכן קודם נאמר בגמ': '(תהלים קלד, א) "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות". מאי בלילות? א"ר יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה' (מנחות, שם), לרמז שעניין שורש הקרבנות (ועבודת המקדש) קשור בתורה, ולכן בלימוד תורה בלילה שזהו מעלה גדולה בגילוי תורה, נחשב כעין גילוי עבודת המקדש, שמעלה את גילוי התו"מ שלנו למעלה גדולה. לכן נראה שגם בטעמי הקרבנות נעשה כעין רמז לתורה, הטעם של ביטול הע"ז, שפועלים נגד התפיסות של הע"ז, זה כנגד ספר בראשית, בו החלו האבות לפרסם נגד הע"ז ששלטה אז. הטעם שזה להפסיק את ההרגל של עבודה לע"ז, זה כנגד ספר שמות, שבנ"י התרגלו במצרים לעבוד ע"ז, ולכן עשו את העגל בסיני מתוך הרגל שבתפיסתם. הטעם של הסוד, של אחדות הכוחות לה' זהו כנגד ספר ויקרא שמדבר על הקרבנות ועבודת המקדש; שהמקדש (כסא) של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה (שמות טו,יז. ברש"י ובמכילתא), ולכן מרמז על אחדות כל הכוחות וגילויי שם ה'. הטעם של להפנות את מעשינו לה', וכן מעשים לחזרה בתשובה (ששני הטעמים קרובים זה לזה, כמו שגם אומר החינוך), זה כנגד ספר במדבר, שמסופר על מעשי וחטאי ישראל במדבר (ובבמדבר יש כמה ספרים, וכך גם בזה יש כמה טעמים [אמנם יש שלושה ספרים, וכאן שני טעמים, אבל זה העיקרון שיש כמה ולא ההשוואה בדיוק במספרים]). הטעם של ביטוי לרחשי ליבו לה', זה כנגד ספר דברים, שהוא נאמר סמוך לכניסה לארץ, שכאן בא"י דבקים בשכינה השורה בארץ, ולכן דבקים בה' בכל ליבנו ורצוננו. אולי מתגלה גם כנגד התושב"ע: הטעם של תיקון המעשים והכוונתם לה' כנגד סדר זרעים, שהאדם עובד בשדהו ופועל במעשיו ע"פ ציווי ה'. הטעם של התרגלות זהו כנגד סדר מועד, זמן שמקודש לה' ובו מרגיל את עצמו להיות מחובר לקדושה (ולא לחולין). הטעם של עקירת הע"ז זהו כנגד סדר נשים, שהן לא חטאו בעגל. הטעם של מעשה חשוב לחזרה בתשובה, זהו כנגד סדר נזיקין, שחוזר מדרכו הרעה (כמזיק, שבחטאים גורם להבאת נזק לעולם). הטעם של ביטוי רחשי ליבו לה' זהו כנגד סדר קדשים, שבזה מבטא את שיא ההתחברות לה'. הטעם של אחדות הכוחות לשם ה' זה כנגד סדר טהרות, שנקי וטהור מכל טיפת גילוי שוני, אלא הכל טהור בגילוי שם ה' אחד.