"אלה אלופי החרי אלוף לוטן" וגו' (בראשית לו,כט). 'תמנע בת מלכים הואי, דכתיב (בראשית לו, כט) "אלוף לוטן אלוף תמנע", וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא. בעיא לאיגיורי, באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת; נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחקה' (סנהדרין צט,ב). 'מלכותא בלא תגא - שר גדול, אלא שאינו מעוטר; וכיון דתמנע היתה אחות מלך ודאי בת מלך היא. מוטב שאהיה שפחה לאומה זו - לבני אברהם יצחק (ויעקב) שהן יראי שמים, ולא אהיה גברת לאומה אחרת; ולכך נעשית פילגש לאליפז בן עשו שהיה מזרע יצחק. לרחקה - מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה' (רש"י). שורש עמלק נעוץ באי גיורה של תמנע ע"י האבות, שהיא היתה בת מלכים. אולי לכן רמז שמלחמת עמלק נעשית לאחר העמדת מלך: 'תניא: רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר (שמות יז, טז) "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק" הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר (דברי הימים א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך". ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר (דברים יב, י) "והניח לכם מכל אויביכם" וגו' "והיה המקום אשר יבחר ה'" וגו', הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ז, א) "ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב", וכתיב (שמואל ב ז, ב) "ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים" וגו'' (סנהדרין כ,ב). בפשטות נראה שצריך קודם מלך כדי שבנ"י יהיו בשלמות מעלה של גילוי שם ה', שזהו מלך שמייצג במלכותו את כסא ה' בעולם: "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" (דה"י כט,כג), ולכן אז ראוי להכרית את עמלק, שבנ"י הם היפך מעמלק, שאנו באים לגלות את שם ה' בעולם, היפך מעמלק שמצמצם את גילוי שם ה' בעולם, ופוגם בגילוי כסא ה' בעולם: '"ויאמר משה" - כי יד על כס י'ה, ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נא' כסא? ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט) "האויב תמו חרבות לנצח", זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) "ועברתו שמרה נצח" (תהלים שם) "וערים נתשת אבד זכרם המה", מהו אומר אחריו? "וה' לעולם ישב", הרי השם שלם, "כונן למשפט כסאו" הרי כסאו' (רש"י; שמות יז,טז). לכן כשיש מלך שאז יש מעלה בשלמות בנ"י שמגלים את שם ה' בעולם (שבנ"י במהותם מיועדים לגלוי שם ה' בעולם ע"י תו"מ), היפך מהעם העמלקי, ויש גילוי של כסא ה' ע"י המלכות, אז נעשה כח של תיקון שם ה' וכסאו שמועט בהתגלות בעולם בשל עמלק בעולם, ולכן אז חלה המצווה להילחם בעמלק לכלותם, ולאחר מלחמת עמלק חל המצווה להקים את המקדש שהוא מקום להשראת שכינה - לגלות את שם ה' בשלמות בעולם, ולהוות כסא ה' בעולם, שזהו גילוי של השלמות כלאחר מחיית עמלק, ולכן אז (לאחר מלחמת עמלק) חל מצוות הקמת המקדש. אולם כאגב זה נעשה כאן גילוי כנגד שורשו של עמלק, שהיו צריכים האבות (שהיו כמלכים אצל הגוים, בהיותם מייצגים את שם ה' בעולם, כמו שאמרו בני חת לאברהם: "שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו" וגו' [בראשית כג,ו]) לגייר את תמנע שהיתה בת מלכים, ולכן זה מתגלה בהיות בישראל מלך, שאז כעין באים לתקן את הרעה שיצאה בעניין גילוי מלכות אצל האבות. ואח"כ מצווים על המקדש כגילוי של שכינה בעולם, כעין תיקון מה היה צריך להיעשות קודם, שזהו לגיירה ולהכניסה תחת כנפי השכינה (ולכן זה בא לאחר מחיית עמלק, שאז בוטל בעולם גילוי הפגם, ואז אפשר לתקן איך שהיה צריך להיות קודם). אולי גם לכן מלחמת עמלק היא לאחר רגיעה משאר האויבים: "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה,יט). שבפשטות נראה שהסיבה היא שמלחמת עמלק היא תיקון מהרעה שמתגלית בעולם בשל עמלק (שבגללו יש לנו אויבים הנלחמים בנו ['דבר אחר: ל' קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה; אף ע"פ שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים' (רש"י; דברים כה,יח)]), וזה כח חזק שמתפשט באומות מכח עמלק, ולכן ראוי שקודם ירגע גילוי הרעה משאר הגוים, שיהיה בזה מיעוט גילוי כח עמלק החזק שמתפשט באומות, ולכן אז זה הזמן לשרש אחר השורש של עמלק, שזהו מלחמת עמלק עצמו (וכשיש עדיין אויבים אז כח עמלק מתפשט בהם ולכן אין זה הזמן שאפשר בו למחות את כח עמלק מהעולם שהוא חזק מאוד). אולם כאגב לזה נראה שתמנע באה מעם אחר כדי להתגייר, והחשיבה את ישראל במעלה גדולה ביותר, לכן מלחמת עמלק ראויה שתהיה לאחר שלא יהיו עמים אויבים לנו, כגילוי כעין ראיתה של תמנע (שהעריצה את ישראל), שאז אפשר לקעקע את הרעה שיוצאת מעמלק שמקורו מהעיוות שיצא מזה. המן העמלקי גילה את שנאתו לישראל הטבועה בו מאבותיו, ופורים מגלה את המלחמה בעמלק שהמן גילה את שנאתו לישראל והרגנו אותו (ואת בניו, ולפי התרגום גם כל ההרוגים שונאי ישראל היו עמלקים [ראה 'מועדי ישראל', פורים, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]), ולכן קוראים פרשת זכור בשבת שלפני פורים, ואף המגילה עצמה מהותה זכרון עמלק (ראה מגילה ז,א). במעשה פורים מתגלה כעין שורש עמלק, שהמן היה במעלה גבוה במלכות ("אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו" [אסתר ג,א]. והמן אף היה שר גדול, שזהו כרמז לתמנע אחות לוטן שהוא היה שר גדול כמו שפרש"י, כך שזה גילוי גם אצל תמנע), וזה נעשה לאחר החלפה בין ושתי לאסתר, שהם מלכות, כעין רמז לתמנע בת מלכים. ואף כמו שיש עמלק מול ישראל הפכו, כך גם זהו ושתי מול אסתר היפוכה. שמאסתר יצא דרויש שאישר לבנות את המקדש, לעומת ושתי שבאה מנבוכדנצר שהחריב את המקדש; שזהו שושתי כעין עמלק שאשם בחורבן הבית: 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק". וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה". כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'" (ירמ' ג יז). לפיכך מחה אמחה. ונאמר, "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'" (שמ' יז טז)' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). כך מתגלה כעין כנגד תמנע המלכה שיצא ממנה עמלק, המלכה ושתי שקשורה לכעין עמלק (חורבן הבית), וזה נהפך למלכות של אסתר היפך עמלק (ומחיית עמלק). גם מעשה פורים החל להתגלגל בסעודת אחשורוש, שאז הורדה ושתי, ועלתה אסתר, והסעודה נעשתה כדי לחגוג על אי גאולתם של ישראל, שלא חזרו ובנו את המקדש (מגילה יא,ב), ולכן ושתי הומתה אז כחלק מכילוי זרע נבוכדנצר על שהחריב את המקדש [וזה נעשה בזמן חגיגה נגד המקדש, שהזכיר בשמים את עוון נבוכדנצר. ובפרט שאחשורוש קשור בגילויו לנבוכדנצר: '"אחשורוש", אמר רב: אחיו של ראש ובן גילו של ראש; אחיו של ראש - אחיו של נבוכדנצר הרשע שנקרא ראש, שנאמר (דניאל ב, לח) "אנת הוא רישא די דהבא". בן גילו של ראש - הוא הרג, הוא ביקש להרוג. הוא החריב, הוא ביקש להחריב, שנאמר (עזרא ד, ו) "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם"' (מגילה יא,א)]: 'ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (ישעיהו יד, כב) "וקמתי עליהם" וגו' "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'", שם זה הכתב, שאר זה לשון, נין זה מלכות, ונכד זו ושתי' (מגילה י,ב). כך שזה גילוי של מלחמה בעמלק, ומתגלה במלכה ובמיעוט השראת שכינה (בחורבן המקדש, וכשורש באי גיור תמנע). (בהמשך הגמ' מביאה דרשה על הפס' "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס", שדורש רשב"נ שנעצוץ זה המן וברוש זה מרדכי, וסרפד זו ושתי והדס זו אסתר. אולי כיון שמועמד מרדכי מול המן, ובפס' יש שתי דוגמאות כך שמשמע שיש דימוי בין שניהם, אז אולי זה מרמז שגם בין אסתר וושתי יש כעין כמו מרדכי נגד המן, שזהו נגד גילוי עמלק, שמתגלה בושתי כצאצא נבוכדנצר שהחריב את הבית שקשור לכח עמלק). כמו שתמנע רצתה להתגייר, כך גם בפורים נעשה: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (אסתר ח,יז). וכמו שמלחמת עמלק נעשית בהניח מהאויבים, כך גם כאן "כי נפל פחד היהודים עליהם" (שבוטלו אויבי ישראל [מפחד]) ואח"כ הרגנו באויבנו בי'ג וי'ד אדר, שהיו עמלקים (לפי התרגום). כך נעשה כעין העמדת מלך, במלכות אסתר ועלייתו של מרדכי לגדולה במלכות, ואז נעשה מחיית עמלק (המן ובניו ואויבנו שהיו עמלקים), ואח"כ (ע"י אישורו של דרויש) נעשה בניין המקדש. (ושנים קודם לכל זה אישר כורש לעלות לארץ, כעין גילוי שכל זה חל לאחר שבנ"י נכנסו לארץ ['שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ' וכו']).