"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹויְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". (ויקרא כו, לב)

הפסוק הנ"ל הינו חלק מהקללות עקב עזיבת ברית ה' - קללת שממת הארץ. עם ישראל נעקר מאדמת א"י והושלך לגלות עקב עזיבתו את ברית ה´, וכל זמן שעם ישראל יהיה בגלות, אדמת א"י "לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב" (דברים כט, כב – קללה זו מופיעה גם בספר דברים).

אך קללה זו טומנת בחובה גם ברכה - אומר רש"י: "זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצכם (של ישראל), שתהא שוממה מיושביה".

מקורו של פירוש זה במכילתא: "קללה זו – מדה טובה לישראל. שלא יהיו ישראל אומרים: הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו אויבינו באים ומיישבים אותה ומוצאים בה נחת רוח, תלמוד לומר: "ושממו עליה אויבכם היושבים בה". האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו עליה נחת רוח".

ומכאן כותב הרמב"ן בפירושו וזו לשונו: "וכן מה שאמר בכאן 'ושממו עליה אויביכם' – היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו. כי לא תמצא בכל הישוב ארץ, אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון. וכולם משתדלים ליישבה - ואין לאל ידם."

עובדה היא שבמשך 2000 שנה שהעם היהודי גלה מארצו, והיה בגלות, היתה ארץ ישראל שוממה – כפי שאומרת תורתנו הקדושה: "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". דורנו, הוא עד לכך. דור זה ששב לארץ האבות, מצא את הארץ, למזלנו הרב, ריקה ושוממה, פנויה כמעט מתושבים. לו היתה מיושבת על ידי עם זר, כי אז לעולם לא יכול היה חלום שיבת ציון להתגשם. רק משהתחילו בניה-בוניה חוזרים אליה ועשו לקוממה ולהחיותה, נענתה להם "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ", בשפע לעמה לישראל.

קללתה של הארץ היא, אפוא, גם ברכתה הגדולה.

מאת: הרב משה גרילק, מתוך הספר "פרשה ופשרה"

         "שבעים פנים לתורה" – שמחה רז