"וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשתיכם. ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשתיכם" (שמות ל,יא-טז). במצוות מחצית השקל כל אחד מישראל נותן דווקא מחצית שקל, לא יותר ולא פחות. מדוע? אומר רבי יוסף בכור שור (פס' טו): 'העשיר לא ירבה – שאם ירבה העשיר או ימעיט העני, לא יודע על פי השקלים, החשבון, דלא ידע מי נתן שנים ומי נתן שלשה. ועוד כדי שיהו שוים בכפרה'. הראב"ע אומר (פס' טו): 'העשיר – הזכיר טעם "לא ירבה ולא ימעיט" – כי כפר נפש הוא'. בפסיקתא זוטרתא (על פס' טו): 'העשיר לא ירבה - בזו תרומת שקלים של אדנים, שלא יתרברב העשיר על העני, אבל בשאר מתנות וצדקות כתיב "איש כמתנת ידו" (דברים טז יז), ואומר "אשר ברכך ה׳ אלקיך תתן לו" (שם טו יד)'. ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'הגלות והגאולה' - 'מחצית השקל', שמרחיב בזה ומסביר שמחצית השקל מכוון כנגד סגולת ישראל ולכן בזה כולם שוים, שאין הבדל בין אחד לשני - בין צדיק ללא צדיק מצד הסגולה, ולכן זה מתגלה שכולם נותנים אותו סכום. אולי אפשר גם לומר ע"פ הנאמר בפסיקתא זוטרתא שם בהמשך (פס' טז): 'לכפר על נפשותיכם. להודיע כמה הזכות גורם, שכל זמן שישראל זוכין, המעט שנותנין חביב לפני הקב״ה כהרבה, ומתכפרין בו, אבל אם אינן זכאין, אין חפץ במתנותיהם, וכן הוא אומר "אין לי חפץ בכם אמר ה׳ צבאות ומנחה לא ארצה מידכם" (מלאכי א י), והקב״ה חפץ לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר "ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב כא)', אולי ע"פ זה המצווה היא לתת בשווה כדי להדגיש שהקב"ה רוצה לזכות את כל ישראל, שלא כמו שיש החושבים שעל הצדיקים מוטל לדקדק ולהרבות במצוות ולא על שאר האנשים שגם ככה לא עושים בדקדוק, לכן מדגישה התורה שהקב"ה רוצה ושמח בזכות שכל אחד ואחד עושה. שזהו הכסף שהולך לקרבנות ציבור, שמרמז על עבודת ה' גדולה ועליונה, שבזה מדגיש הקב"ה שרוצה בעבודת תו"מ של כל אחד ואחד לפי יכולתו, שהכל עולה לרצון ולתיקון העולם. (אמנם בפועל במעשה ברור שיש הבדל בין האנשים, שיש מדקדקים יותר ויש שלא, שזה כבר גילוי בתרומה להקמת המשכן, וכן בקרבנות יחיד והקדש וכדו' שכל אחד מביא כמה שרוצה ע"פ חיבורו לקדושה. אבל מצד הקב"ה הוא רוצה שכל בנ"י יעשו כמה שיותר ולכן כנגד זה מתגלה במחצית השקל בסכום שווה בתרומת מחצית השקל שבכל שנה ובתרומת מחצית השקל לאדנים שזה הבסיס של המשכן). בפירוש ר"י בכור שור בהסברו השני זה מובן (כמו בראב"ע), אולם להסבר הראשון הרי זה טוב במקרה של מניית בנ"י אבל יש גם מצווה בכל שנה, והרי אז לא נמנים? בפשטות זה מסביר רק למקרה של מניין, ולכן הביא עוד הסבר שני כדי להסביר על המצוה שבכל הדורות. אמנם אולי אפשר שזה חל גם על כל הדורות, ולכן מובן שמצוות מחצית השקל נאמרה בפתיחה של מניית ישראל כדי לומר שבכל פעם שמביאים את מחצית השקל יש בזה משום רמז למניין בנ"י, שאע"פ שאנו לא סופרים כמה הובא בכ"ז יש בזה את מניין בנ"י (שאם רצו יכלו לספור ולדעת), כך שלפני הקב"ה שיודע הכל יש בזה מניין בנ"י (שהוא יודע כמה ניתן, ולכן כעין נמנו לפניו, ואף מהצד העקרוני יש בו את מניית בנ"י רק שלא ספרו זאת). שזה דבר שקשור לכפרה, שיש בזה כמו מניית עבדיו של אדון, שכך נותנים כסף לשם ה' ולכן מראים שאנו עבדיו, ובמעשה של מניין שזהו ממש כמו מניית עבדי המלך, שזה מחדד את מעלתנו כעבדי ה' ולכן מביא לכפרה. בנוסף כשמראים מניין בנ"י לפני הקב"ה יש בזה משום גילוי שה' אוהבנו, כמו שמנה אותנו במדבר כמה פעמים משום חיבתנו, ולכן זה מביא לכפרה ('"אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם", בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ארבע פעמים בדגלים, שתי פעמים בפרט ושתי פעמים בכלל, ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט, להודיע כמה היו חביבין לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה, כאדם שיש לו סגלה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקדוש ברוך הוא שמח בזכירת מנין ישראל לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני ומתנחם בהם' [במדבר רבה ב,יט]).