"ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה,ל). 'לחם הפנים ארכן עשרה ורחבן חמשה וקרנותיו שבע אצבעות ... בן זומא אומר: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד”, שיהא לו פנים' (משנה מנחות יא,ד). 'שיהא לו פנים - דפנות. [ל"א] שיהא לו פנים זויות והן הן הקרנות' (רש"י; מנחות צו,א). בלחם הפנים יש דפנות, שכך יוצא שהוא נראה כעין האות ח' הפוכה. נראה שזה בא לרמוז שבדרך הטבע האדם רודף אחר התאוות הגשמיות, ובפרט אחר הממון, וכך מגיע לחטא, שזהו כעין רמז באות ח' שמתחילה את המילה 'חטא' (ואף שם האות 'חית' נשמע כמו חטא), ולכן היא סגורה מהצדדים ורק למטה פתוח, כעין הפתח נמצא רק למטה כנגד הארציות והגשמיות הנמוכה, שרואה ויוצא רק לשם. בא לחם הפנים והוא הופך זאת, שהכל מכוון רק כלפי מעלה, שרק לשם יש פתח. זה נעשה ע"י מידת החסד שבה אדם מתקן את דרכו בעולם, שנעשה אדם ישר שאינו שבוי בידי תאוותיו והיחס רק לעצמו, אלא פועל ועוזר לחברו, וזה אף בממונו, שכך מראה את דבקותו ברוחני שבעולם (ולא בגשמי) ומתעלה בכך בקדושה; שגם 'חסד' מתחיל באות ח', וזה היפך מהחטא, ולכן לחם הפנים כצורת ח' הפוכה, לציין היפך ממה שבטבע הגשמי מושך את האדם לחטא. החסד פועל לתיקון עולם: “עולם חסד יבנה" (תהלים פט,ג). 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). 'על גמילות חסדים. כיצד? הרי הוא אומר (הושע ו) "כי חסד חפצתי ולא זבח". העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד, שנאמר (תהלים פט) "כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם". פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח"' (אבות דר"נ ד,ה). משמע שע"י החסד מתקנים את העולם, שלכן זה אחד הדברים שעליו עומד העולם, שזה בשל הקדושה ותיקון העולם; ולכן בזה העולם נברא, ומכיון שנברא בגילוי של חסד סימן שיש בו מעלה גדולה של תיקון העולם, וזהו שהוא מכפר כעין הקרבנות, שבקרבנות מקדש ומתקן את העולם מגשמיותו הגסה ותאוותיו. (לכן הצדקה מביאה לגאולה: 'תניא ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיהו נו, א) "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות"' [ב"ב י,א], כיון שהיא מקדשת ומתקנת את העולם. לכן שמים גם לבונה, כרמז לתיקון, רמז בשמו שמלבין מעוונות; וזה שני בזיכי לבונה, כרמז לשני לוחות הברית, שבמתן תורה היה ראוי להיות תיקון שלם של העולם, אלא שחטאו [ע”ז ה,א]). בכך שהאדם יודע שהכל מה' (כל כוחותיו וממונו) [שזהו ח' הפוכה] אז הוא מגיע לעשיית גמ"ח, שלא זוקף לעצמו. לכן זהו ח' הפוכה כעין שני קוים בצדדים של הקו התחתון, שכל המציאות (הקו התחתון) מקצה ועד קצה מכוון הכל לה' (שזהו כעין שני חצים מהצדדים לכיון מעלה). זהו גם בכתב סת"ם האות ח' מורכבת משני אותיות ז' מחוברות, כעין רמז למציאות העולמית (שזהו ז' ימי הבריאה), שמקדש את כולה להיות קודש לה', ולכן זהו שני ז' מחוברים, שמחבר הכל להפוך לקדושה (ולהבדיל בחטא מעביר את העולם מקשרו לקדושה כמו שה' בראו, לעולם חומרי מסואב בחטא). גילוי החסד מתגלה בלחם הפנים שעל השולחן כעין רמז לשולחנו של האדם שמעלה בו לחם להאכילו לעני; ויש חשיבות לפנים של האדם בחסד, ולכן מודגש “פנים”: 'צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו' (שו"ע יו"ד רמ"ט,ג). חסד הוא אחד מהסימנים של ישראל, שזהו דבר מהותי בנו: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א). '… דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך", כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו' (ביצה לב,ב). לכן יש שנים עשר לחמים, כנגד י"ב שבטי ישראל. לכן זה "לפני תמיד" שכל הזמן יש גילוי של חסד בבנ"י כיון שזהו מהותנו, שתמיד קיים בנו, וזה מוחלף בשבת כרמז שאנו מקדשים את העולם, שזהו גילוי של שבת, היום הקדוש שבמציאות העולמית (ואף היא כעין עוה"ב [ברכות נז,ב]). גם נראה י"ב לחמים כנגד הארוחות בששת ימי המעשה (שיש בכל יום שתי ארוחות, כמו שבמדבר אכלו בבוקר ובערב), שאנו מקדשים אותם ע"י האוכל של שבת, כמו שעשה שמאי: 'תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה' (ביצה טז,א). 'ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת' (רש"י). שבכך מקדש את האוכל של כל השבוע ע"י השבת, ולכן בשבת מחליפים את לחם הפנים שהוא י"ב לחמים, כרמז להשפעה למציאות ע"י השבת. קרנות לחם הפנים בגודל שבע אצבעות, נראה כרמז בשבע לבריאה, שמשפיע במציאות העולמית לאחר, שעוזר לאחר במה שנצרך בעולם (ונותן צדקה לעני), שזהו במידת אצבעות שבהם פועל ועושה לחברו את העזרה. אורכן עשרה ורחבן חמשה, כרמז לעשרת הדברות וחמשה חומשי תורה, שהכל קשור לחסד, שהתורה כולה היא חסד, שמהות התורה זה חסד: “ותורת חסד על לשונה" (משלי לא,כו). "ועשית קערתיו וכפתיו וקשותיו ומנקיתיו אשר יסך בהן זהב טהור תעשה אתם" (שמות כה,כט), '"וקשותיו" - הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן, דוגמתן עשה של זהב ומסדר ג' על ראש כל לחם, שישב לחם האחד על גבי אותן הקנים ומבדילין בין לחם ללחם, כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו' וכו' (רש"י), נראה שרומז שהלחם הוא כנגד עשיית חסד, ולכן כדי שהלחם ישמר ולא יתקלקל יש חצאי קנים, כרמז שנותן משלו לאחר ולכן כעין מתחלק השלם ביניהם, וזהו כעין חצי ממה שיש; וזה שלושה על כל לחם כרמז שהחסד הוא אחד משלושת הסימנים של ישראל (רחמנים ביישנים וגמ"ח). '"ומנקיתיו" - תרגומו ומכילתיה, הן סניפים כמין יתדות זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה, כנגד גובה מערכת הלחם. ומפוצלים ששה פצולים זה למעלה מזה, וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו' וכו' (רש"י). הדבר שגורם לגילוי תמידי של החסד בישראל (שלא נשברים מעשיית החסד), שזהו ברמז במנקיות שמחזיקות כדי שלא ישבר הלחם שמרמז לעשיית החסד, זה ע"י שיש בישראל נשמה קדושה המחוברת לקדושה, ולכן הם מתמידים בחסד; ולכן זה מתגלה בשש, כנגד ששת סדרי משנה שהיא התושב"ע, שהיא קשורה לגילוי נשמת ישראל, שלומדים ומחדשים ומבררים. גם רמז לששת ימי המעשה, שיש לגלות חסד (שזהו להחזיק את הלחם שלא יפגם אלא ישאר הגילוי שלו כראוי) בכל מה שנברא בעולם, שאין דבר בעולם שאין בו מקום לעשיית חסד. על השולחן יש זר זהב, מסביר רש"י: "זר זהב" – סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים: שולחן מלכים' (רש"י; שמות כה,כד). נראה שזה כנגד החסד, שבעשיית צדקה בממונו הוא מביא עושר: 'וא"ר יוחנן: מאי דכתיב (דברים יד, כב) "עשר תעשר"? עשר בשביל שתתעשר' וכו' (תענית ח,ב-ט,א). ובחסד שעוזר לחברו בשל שמכבדו הוא מביא לעצמו גדולה: 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב ל): "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ"' (אבות ד,א). השולחן עשוי עצי שיטים מצופים זהב ("ועשית שלחן עצי שטים … וצפית אתו זהב טהור" [שמות כה,כג-כד]). נראה שעצי השיטים מרמזים על החסד שאברהם עשה (ואנו צאצאיו כך שהמידות קשורות בנו ממנו): '(בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע". אמר ריש לקיש: מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים' וכו' (סוטה י,א). 'ונטע בו - לההנות עוברים ושבים' (רש"י). (גם למחלוקת בהמשך, שניהם מפרשים שהיה גילוי של פירות העץ, כמו שמביא רש"י בתורה: '"אשל" - רב ושמואל, חד אמר: פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה. וחד אמר: פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות' [רש"י בפס'], כך שזה מתגלה בעץ). הוא מצופה זהב שזה יקר, לומר שנותן הרבה מממונו לצדקה וחסד. גם רמז שהאדם מוציא מעצמו לאחרים, שהאדם נמשל לעץ: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט [ב"ר נג,א]), ומסביבו זהב כעין רמז שמוציא ממנו החוצה הרבה ממון, שנותן לסביבותיו זהב. (וכן רמז במצופה זהב שבעל חסד הוא אדם בדרגה גבוה ויקרה). אולי גם זהב כעין לשון 'זה-הב', שאומר שאת זה הב (תן) לאחר (וזה מצופה זהב בחוץ, שאומר לתת החוצה ולא שיתנו לו). וכן 'בזה' (ב' בחיריק כעין ביזה), שנותן לאחר כאילו שהוא בז לממונו ולכבודו (שלא נמנע מלעשות חסד בטענה שאין זה מכבודו). כמו"כ זהב בגימטריה 14 = יד, שמושיט את ידו לכל מי שצריך עזרה, בגופו או בממונו. את הלחם שהיה על השולחן אוכלים הכהנים, שזהו כעין רמז לחסד וצדקה שהאדם עושה, שנותן לאחרים לאכול משולחנו, כעין שהקב"ה נותן לכהנים לאכול את לחם הפנים שהיה על שולחנו. 'דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך. והקדוש ברוך הוא אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (תהלים יז, טו) "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך"' (ב"ב י,א). אולי לכן השולחן נמצא בקודש, ליד קה"ק שם שורה השכינה, כרמז לנותן צדקה שזוכה לראות פני שכינה.