"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם" וגו' (שמות כא,א-ב). למה עבד עברי נמכר דווקא לשש שנים ויוצא בשביעי? מובא במדרש אגדה רמז עמוק: 'שש שנים יעבוד – רמז על ישראל שישראל עבדו בשש גליות: גלות מצרים, גלות סנחריב, וגלות ארבעה מלכיות, הרי שש. ובשביעית יצא – זה מלכות גוג ומגוג'. אולי אפשר לומר שיש עניין של חמש שנים בלימוד: 'כתוב אחד אומר (במדבר ח, כד) "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה", וכתוב אחד אומר (במדבר ד, ג) "מבן שלשים", אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה שכבר נאמר שלשים, הא כיצד? כ"ה ללמוד, ושלשים לעבודה. מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה' (חולין כד,א). ולכן אולי כעין רמז כאן בשש שנים, שצריך עוד שנה כדי לבטל את תפיסת עולמו הרעה שהיתה קודם (שגנב) שהיה רחוק מהתורה (וגם אם מדובר במוכר עצמו, עצם זה שמוכן להיות עבד זה מראה שדעתו רחוקה מדעת תורה), ולכן שש שנים עובד אצל האדון ולומד כיצד צריך להתנהג ע"פ התורה. עוד אפשר ששש שנים עובד ובשביעי יוצא מזכיר מאוד את השבת, ששש ימים עובד ובשביעי שובת; לכן העבד מנוהל ע"פ דימוי לשבת כדי להנחיל בקרבו את גילוי התנהלותו בעולם ע"פ עולם המחובר לקב"ה, שזהו ע"פ שבת קודש. אולי יותר מזה, שבת היא זכר ליציאת מצרים, ולכן שובתים בשבת מל”ט אבות מלאכה, כרמז שבמצרים שועבדנו ב”פרך” שזה בא”ת ב”ש יוצא ל”ט (פסחים קיז,ב; תוס' ד”ה 'למען'), ולכן בדימוי אליה מדגישים שאיננו מתכחשים ח"ו ליציאת ממצרים לעבודת ה', אלא זה עבדות שהיא תחת עבודת ה', ולכן עבודתו (במלאכות) הם רק עד כעין שבת ולא יותר מזה, כי שבת זה מעל, שעבודת ה' זה מעל הכל. ולכן עבד שרוצה להמשיך יותר נרצע בצורה שמרמזת ליציאת מצרים: 'ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם' (קידושין כב,ב) [קודם לכן מובא: 'רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע'. שגם זה קשור ליציאת מצרים, כמו שאמר רשב”ר שכשה' הכה מכת בכורות כעין אמר אז “כי לי בנ”י עבדים”; כך שבסיני זה נאמר, כמו שאומר ריב”ז, אולם יש לזה חיבור גם ליציאה ממצרים. בפרט שהמשך הפס' הוא: "עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם”, כך שמקשר ישירות ליציאת מצרים]. אולי גם בדומה, ברמז לשבת אנו מדגישים שאיננו כמו סתם אדם שיכול להשתעבד, אלא אנו קשורים לקב"ה, שכל מהותנו היא לעבודת ה', שהשבת היא אות ביננו לקב"ה: “ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא,יז), ולכן מראים בגילוי עבודת העבד שאנו מדמים זאת למעשה הקב"ה שפעל ששה ימים ושבת בשביעי, שכך אנו עושים בדומה בשנותיו של העבד שזה מראה שעדיין חל מעליו עבודת ה' לגמרי, ואילו עבדותו לאדון אינו אלא רק כפועל. אולי גם אפשר ע"פ הנוסח שמובא ביר': 'שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי: מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להן: אוזן ששמעה מהר סיני (שמות כ) "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני (ויקרא כה) "כי לי בני ישראל עבדים" והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע, לפי שלא שמר מה ששמעה אזנו' (יר' קידושין א,ב). שעבדות לאדם זהו כעין שעובר על איסור ע"ז (שלא עובד את ה' בלבד, אלא שם לו עוד מישהו מעליו [לכן גם מובן שגלות בית ראשון קשורה לכך שלא שחררו עבדים (ירמיהו לד), וכן חורבן בית ראשון היה על שלושת העברות החמורות, שזה קשור בזה, שאי שחרור עבדים קשור לקטרוג של חטא ע"ז]). לכן מדמים את העבד לשבת שיש בה תיקון אפילו לע"ז: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו' (שבת קיח,ב). שכך כעין מכפרים על הקלקול שיש בעבדות שהיא כעין ע"ז ע"י קישור לשבת; וזה ע"י שברמז לשבת מראים שאנו שייכים לה' בשלמות, שכל חיינו מתנהלים כעין גילוי שם ה' בעולם. אולי אפשר שעבדות זה כפוגם במתן תורה ויציאת מצרים (ריב"ז ורשב"ר; קידושין שם), ולכן מרמזים על שיצאנו ממצרים לאחר 210 שנים, ויציאת מצרים מסתיימת בלשון "ולקחתי" שזהו מתן תורה (ויצאנו ממצרים מוקדם, לאחר 210 שנה, כדי שלא ניפול בשער ה-נ' שבטומאה שאז לא היינו יכולים יותר לעלות לקדושה, ולכן זה מתגלה בכנגדו במתן תורה שעלינו לקדושה שלמה), ומתן תורה היה בחודש השלישי, ולכן כרמז לזה מחשיבים 210 לחלק ל-30 (אמנם לכתחילה היה ראוי לחלק לשלוש, אלא שאז יוצא 70 שנה, שזה יותר מיובל, שהוא כעולם, וזה מוגזם ולא ראוי לעבדות, ולכן מגדילים לשלושים), וזהו עבדות שיש בה גילוי של שחרור מעבדות בשבע, שזהו שיעבוד שש שנים ויצא בשביעי. (אולי לכן כל העבדים משתחררים ביובל, שהוא שנת החמישים כרמז למתן תורה שקשור ליום החמישים לאחר יציאת מצרים). אולי גם כרמז שאיננו עבדים ממש, אלא רק עבדים של ה' שהוציאנו ממצרים, ולכן זה נרמז בלחלק לשלושים את גלות מצרים, כרמז ליוסף שעלה מהיותו עבד להיות משנה למלך בגיל שלושים (בראשית מא,מו), שבעקבות זה התגלגל אח"כ הירידה למצרים וגלות מצרים, ולכן זה מתקשר לגלות מצרים שהיתה 210 שנים. שכך בשבע (שזהו גיל יוסף [30] בראי גלות מצרים שהיתה 210 שנים) מרמזים שגם העבד העברי איננו עבד, אלא הוא כעין עולה לגדולה (כעין יוסף) שהוא כעין מעל האדון: 'כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו' (קידושין כ,א), שזה מראה שהוא איננו באמת עבד; ולכן מרמזים על זה בזמן של שבע, שאז יוצא לגמרי, שלא כעבד אמיתי שנשאר לעולם, שכך מרמז שבאותן שש שנותיו כעבד איננו באמת עבד, אלא כעין שכיר רגיל. (אולי גם זה רמז למצוה הראשונה שנתנה לישראל, שזהו קידוש החודש, שכך שובר את גילוי העבדות בישראל, שזהו שמחלק (שזהו שובר) את השעבוד שהיה 210 שנים, לשלושים, כרמז לקידוש החודש שהצטוונו ביציאת מצרים לומר שעוברים לעבדות לה', שכך יוצא שבע, וכך מרמז שמשתעבד ומסתיים בשבע - כעין סיום שעבוד מצרים, שבזה מרמז שלעולם לא חוזר להיות עבד, אלא נשאר בן חורין ע"י שה' הוציאנו לעבדותו, ועכשיו הוא רק כשכיר לשש שנים).