יואל סירקיס זיע"א. הלה היה עשיר ובעל 

צדקה, אך מלבד מצוות הצדקה שהיה נותן 

היה לומד מידי יום הלכות צדקה. גם מעשה הצדקה 

תורה היא וצריכה לימוד, וכל מעשי הצדקה של עשיר 

זה, הנגלים והנסתרים, היו כולם על פי עצת הגאון בעל 

הב"ח.

באחד הימים הגיע אל הב"ח 'משה המוזג' וסיפר לו: 

"הנה זה עשרות שנים אני חוכר את בית המזיגה מהפריץ, 

ועתה בא אדם אחד להשיג את גבולי, יום יום הוא דופק 

על פתחי הפריץ, משדל אותו בדברים ומבטיח לו שישלם 

לו הרבה יותר, ובלבד שיחכיר לו את בית המזיגה. מורי 

ורבי!" זעק האיש מעומק ליבו, "הנה האיש הזה יורד לחיי 

ולחיי בני ביתי, רחם עלי והצילני מן הצרה הזאת!"

אמר לו הב"ח: לך אל הגביר בנימין שהוא תלמידי, 

ותבקש ממנו גמילות חסד בגופו, שילך אל הפריץ וידבר 

עליך טובות באוזניו, כי הפריץ מכבד אותו ומקבל את 

דעתו. יצא המוזג מלפני הרב, ובא אל הגביר, ואמר לו את 

כל הדברים ואת דברי הב"ח. 

העשיר שמע את דברי היהודי, והבטיח לו לדבר עם 

הפריץ, אך המוזג לא הסתפק בהבטחת הגביר, והפציר 

בו מאד שילך מיד לדבר עם הפריץ, כדי שלא יקדימנו 

העריץ במזימותיו. אולם העשיר התנצל ואמר לו: עליך 

לחכות מספר ימים, עד אשר אסדר את עניני מסחרי 

ביריד הגדול בלייפציג, כי זמנו עובר, ואם לא אסדר 

את הכל בימים הקרובים אפסיד את רוב הוני. כאשר 

שמע המוזג את דברי העשיר התחיל לבכות ואמר: אם 

כן הדבר, אנא אני בא! הלא העריץ אשר בא להשיג את 

גבולי אדם חרוץ הוא, ויבוא בתחבולותיו אל הפריץ 

ויקפח את פרנסתי. החל העשיר לפייסו בדברים ולחזקו 

בדברי אמונה ובטחון ושב והבטיחו, בבואי מן היריד, לא 

אסור אל ביתי עד אשר אבוא אל הפריץ, וברצון ה' וחסדו 

הגדול אהיה שליח לטובתך. 



כשהגיע המוזג אל ביתו סיפר לאשתו את הקורות אותו. 

וכי עליהם לחכות לשובו של הגביר מן היריד. נזדעזעה 

האישה עד עמקי נשמתה והחלה בוכיה, כי ראתה נגד 

עיניה את מטה לחמם ההולך ונשבר. ניסה המוזג לפייס 

את אשתו ולדבר על ליבה דברי חיזוק ואמונה. אך 

האישה המשיכה בבכייה והטילה האשמה על בעלה כי 

הוא יהיה אשם בכל האסון אשר יקרה אותם חלילה, כי 

לא היה צריך להניח לגביר עד אשר ילך אל הפריץ ויסדר 

את העניין בכי טוב. וככה עברו על המוזג ימי ריב ורוגז, 

ובביתו אין שלום ושלווה עד שובו של ר' בנימין.

כאשר חלפו ימי היריד אשר בלייפציג, קיים העשיר את 

דבריו, בטרם דרכו רגליו על מפתן ביתו, סר אל הפריץ 

ודיבר איתו בענין, ודבריו מצאו מסילות אל לב הפריץ, 

וכאשר יצא העשיר מבית הפריץ, שלח הפריץ לקרוא 

למוזג, וחידש עמו את חוזה החכירה לעוד עשר שנים.

***

עברו ימים חלפו שנים ור' בנימין הגביר נסתלק לבית 

עולמו. לילה אחד הגיע בחלום הלילה אל רבו בעל הב"ח 

ואמר לו: באתי אליך מורי ורבי לספר לך איך קיבלו את 

פני בפמליא של מעלה אחרי פטירתי.

בבואי שמה בפעם הראשונה, מצאתי כמה נשמות 

מרחפות ומחכות ליום הדין, "אך פתאום שמעתי קול 

מכריז" המשיך ר' בנימין את סיפורו : מיד נקראתי אני 

לבוא לדין אל המלך, כאשר שמעתי את שמי יוצא מפורש 

מפי הכרוז, התחילו ארכובותי דא לדא נקשן, אולם חסדי 

ה' היו עלי ויצאתי זכאי בדיני, ותיכף באו מלאכי שלום 

והוליכוני בקול רינה ושירה להיכלי אשר בגן עדן. שערי 

גן עדן נפתחו לפני באורה ושמחה, וריח ניחוח עלה באפי 

שאין לשער אותו. טעם כזה לא טעמתי כל ימי היותי 

בעולם התחתון… 

והנה כאשר דרכו כפות רגלי על סף שערי גן עדן, ראיתי 

מלאך אחד פוסע פסיעות קטנות לקראתי, גונח ומתאנח 

והוא ניגש אלי וניצב לשטן לי בדרך וחוסם דרכי, שאלתיו: 

מי אתה ומדוע תחסום את הדרך בפני? ענה המלאך: 

אמת ונכון שעשית טובה ליהודי המוזג ההוא, אך אינך 

יודע כמה דמעות נשפכו בגללך טרם בוא הישועה, וכמה 

מריבות וקטטות היו בין בני הזוג עד אשר הלכת לפריץ. 

דע לך שכל המעשים האלה בספר נכתבים, והם דורשים 

מבית הדין צדק ומשפט, לדון אותך על כך.

עניתי: הלא לא עשיתי זאת מרוע לב, אלא כדי להציל 

את כספי, ולולא נסעתי ליריד הזה הייתי מפסיד את רוב 

הוני! אך טענותיי לא הועילו, והחזירוני עוד פעם לפני בית 

דין של מעלה, ולאחר דין ודברים הוציא בית הדין פסק 

חדש, שעלי לשבת בשערי גן עדן ולא להיכנס פנימה, 

כמספר הימים אשר המתין המוזג עד שובי מן היריד 

אשר בלייפציג.

עוד לא כלו לקרוא את פסק הדין ושני מלאכים קלים 

אחזו בי, והביאוני לשערי גן עדן, כמה ימים ישבתי שם 

לא אדע, אך לי היה דומה כאילו אני יושב שם ימים 

ושנים, גדול היה צערי בימים ההם, צער שאין לתארו 

במילים. כלתה נפשי בכל רגע ורגע אל מקום מנוחתי, 

שראיתיו מרחוק ואליו לא באתי.

למחרת סיפר הב"ח את החלום בפני קהל ועדה ואמר: 

שמעו וראו! עד כמה צריכים בני אדם להיות נזהרים בכל 

מצווה, שלא להחמיץ אותה, ועל אחת כמה וכמה במצוות 

שבין אדם לחברו, כגון צדקה וגמילות חסדים שחיי 

בני אדם תלויין בהן, ותמיד צריכים להיות מן הזריזין 

המקדימים למצוות ועל אחת כמה וכמה שלא לצער ולא 

להזיק אף אדם בעולם..