ספירת העומר שכל כולה כיסופין ורצונות 

לקבלת תורתנו הקדושה כהכנה לחג 

השבועות, וביארנו שעיקר הטהרה והקדושה הנמשכת 

על האדם בימי הספירה נובעת מהרצונות והכיסופין, 

וכך מסביר ר' נתן בליקוטי הלכות: "וכל זה רמזה לנו 

התורה הקדושה בדיני טהרת הטמאים שרוב טהרתן 

תלוי בימים ובזמן כפי ערך טומאתן, כגון הטמאים 

ביותר כמו טמא מת וזב ומצורע צריכין להמתין שבעה 

ימים וכו', ובעל קרי וכיוצא צריכין להמתין יום אחד עד 

שיעריב שמשן ויתחיל יום שלאחריו, וכל זה הוא בחינת 

הנ"ל שבכל יום ויום נעשים חדשות לגמרי... ועיקר 

ההתחדשות בכל יום ויום הוא רק בשביל להמשיך 

ולהאיר מקדושתו העליונה עלינו מחדש לעורר אותנו 

להתחדש בכל יום ויום ברצונות חדשים וחזקים וכו' לה' 

יתברך...

וזה סוד הספירה שצריכין ישראל לספור שבע שבתות 

כמו ספירת ימי הנידה להיטהר מטומאתן, כמבואר 

בזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל, כי אי אפשר להיטהר 

בשלמות עד שיזכו לקבלת התורה, כי אם על ידי 

שממתינים וסופרים שבע שבתות והעיקר להתחזק 

בכל אלו הימים שאינו זוכה עדיין לשלמות טהרתו 

שהוא בחינת קבלת התורה, להתחזק בהם בכל יום ויום 

ברצונות חזקים חדשים וכנ"ל, ויהיה חזק בזה מאוד 

מאוד בכל מה שיעבור עליו עד שיזכה ליום ישועתו 

שהוא בחינת טהרתו לגמרי שיוכל לאכל מן הקדשים..."

ולאור דברים אלה נמשיך גם השבוע בביאור חשיבות 

ומרכזיות עבודת הרצון, ונלמד שכל קבלת התורה תלויה 

ברצון. 

הגמרא במסכת שבת אומרת: "אמר רבי אלעזר בשעה 

שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה 

להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו". 

ואומרת הגמרא שהיה אותו צדוקי שקרא לעם ישראל 

"עמא פזיזא" על כך שהקדימו נעשה לנשמע, ולא שמעו 

לפני כן מה כתוב בתורה, ובאמת שאלת הצדוקי היא 

שאלה קשה מאוד, שהרי באמת איך ניתן לעשות לפני 

ששומעים? איזו 'עשייה' שייכת ללא 'שמיעה'?

אך רבנו יונה מגירונדי בפירושו למסכת אבות בפרק 

השלישי )שהוא הפרק שאותו קוראים כל בית ישראל 

בשבת זו( מגלה יסוד נורא ונפלא, מה הכוונה במילה 

'נעשה'? שעם ישראל רצו בלב שלם ונפש חפצה לעשות 

את כל אשר יאמר ה' ומיד שקבלו עליהם לעשות את כל 

המצוות נחשב באותו רגע כאילו עשאום, וקיבלו שכר 

של עשייה ממש! 

הרי שרבנו יונה, שפירושו על מסכת אבות הוא אחד 

מעמודי התווך של ההשקפה ודרך המוסר, פורש כאן 

בפנינו את סוד הרצון: אדם שמקבל על עצמו פירושו 

שרוצה בלב שלם ונפש חפצה, זה נחשב לו לעשייה 

גמורה. כל התורה כולה היא בחינת רצון שהיא גילוי 

רצונו יתברך, וכל עבודת האדם היא רק לרצות את רצונו 

יתברך כמו שאומרת המשנה: "עשה רצונו כרצונך, בטל 

רצונך מפני רצונו".

והיסוד הזה של רבנו יונה מחזק את מה שחזרנו וכתבנו 

ואמרנו בשיעורים רבים, שהעשייה אינה בידי האדם 

וכל מה שבידי האדם זה רק הרצון, ושכל הבחירה של 

האדם היא אך ורק ברצון. מי שזוכה לרצונות וכיסופין 

טובים, משמים יוליכו אותו ויזכו אותו, כמבואר בגמרא 

"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" ומובא בתנא 

דבי אליהו זוטא פרק ג' ומובאים דבריו בספר שמירת 

הלשון: "אם אדם רוצה להיות צדיק, הקדוש ברוך הוא 

מוסר לו מלאך, שמתנהג עמו בדרך צדיק, ואם אדם 

רוצה להיות חסיד, הקדוש ברוך הוא מוסר לו מלאך, 

שמתנהג עמו בדרך חסיד", אך רבנו יונה מגלה לנו כאן 

יותר מזה, שהרצון עצמו הוא כבר נחשב לעשייה!!

כעת נתבונן במאמר רבותינו הקדושים שאותו מכיר 

כל ילד מהגן. רבותינו אומרים על הפסוק "ה' מסיני 

בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פראן" וגו', שכשנגלה 

הקב"ה על ישראל לתת להם את התורה, פנה לפני כן 

אל האומות והציע להן את התורה וכל אחת מהן שאלה 

מה כתוב בה, וכל אומה ואומה סירבה לקבל את התורה 

בטענה שקיום התורה לא אפשרי לה בגלל התאווה 

והמידה הרעה שלה, ורק עם ישראל קיבלו ואמרו נעשה 

ונשמע. 

עפ"י דברי רבנו יונה נבין, מהי נקודת ההבדל שבין 

ישראל לאומות? לאור סוד הרצון שהוא סוד הבחירה 

ניתן להסביר מדרש זה באור חדש לגמרי. האומות לא 

ידעו את סוד הרצון וכוח הרצון, הם לא ידעו שה' יתברך 

רוצה את הרצון "רחמנא ליבא בעי" וה' רואה את הרצון 

כעשייה, ומאחר שהן ידעו שאין בהן כוח לשנות את 

מעשיהן בפועל, לכן לא רצו לבטל את רצונן בפני רצונו 

של ה' יתברך. אך עם ישראל זכו להשיג סוד שמלאכי 

השרת משתמשין בו שהוא סוד הרצון, וכן הם לא שאלו 

שאלות ומיד קיבלו על עצמם לקיים את כל אשר יאמר 

ה' יתברך, כי הם זכו להבין שה' יתברך רוצה שנרצה! 

וכעת שדברי המדרש הזה מתוקים מדבש, ניתן לראות 

לפי זה הרבה מאוד דברים באור חדש. ראשית, כעת 

מובן מדוע, עיקר ההכנה לקבלת התורה בספירת העומר 

היא הכנה של רצונות וכיסופין, שהאדם שסופר רוצה 

ומכין את עצמו לעוד געגועים וציפייה שיזכה לקבל 

את התורה וזה כל עניין הספירה )כמבואר במאמר של 

השבוע שעבר(, מדוע זה כך? כי כל קבלת התורה עצמה 

היא רק הרצון לקיום התורה, וממילא גם ההכנה היא 

הכנה של רצון לקראת הרצון הגדול של נעשה ונשמע – 

לרצות לקיים כל אשר ילמד אותנו ה' יתברך.

ועל פי זה נבין מדוע רבותינו קוראים לשלב האחרון של 

התשובה שהוא עיקר התשובה שלב ה'קבלה לעתיד', 

ולכאורה השלב הסופי של התשובה צריך להיות תיקון 

המעשים. תמיד הסברנו, שתיקון המעשים הוא לא 

לגמרי בידי האדם, ולכן עיקר התשובה היא תפילה 

לעתיד, אך כעת לפי רבנו יונה הכול מובן שבעתיים, שה' 

יתברך יודע שלא ניתן לשנות את כל ההרגלים הרעים 

ולעזוב את כל הרע ביום אחד, ולכן הוא רואה את רצונו 

של האדם וקבלתו כעשייה גמורה, וכל שנדרש ממנו 

הוא קבלה לעתיד, דהיינו רצון. וישנם דברים שעל ידי 

שירצה אותם שבועיים, הוא יגיע אליהם וישיג אותם ויש 

דברים שיצטרך להתחזק ברצונות ימים ושנים כפי ערך 

הנחשק, כמבואר בדברי ר' נתן שבתחילת המאמר, אך 

העיקר הוא הקבלה שהיא ביטול הרצון לרצונו יתברך.

לכן לקבלה יש את הכוח הגדול של התשובה, כמו 

שאומרת הגמרא על רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאוד 

חביות יין בגלל שלא נתן לאריסו את חלקו בזמורות 

הגפן )שזה נזק מועט ביותר, ובכלל לא היה מחויב 

בכך(, מספרת הגמרא הקדושה שברגע שהבין רב 

הונא את טעותו ואמר 'קבילנא עלי', עוד לפני שתיקן 

את המעוות בפועל, כבר זכה שישתנה הטבע והחומץ 

יהפוך בחזרה ליין. וכך ניתן להבין גם את כוחה של 

קבלה שאדם מקבל על עצמו בעת צרה, שבכוח הקבלה 

עצמה הוא זוכה לישועה, כי הקבלה זה רצון האדם, וה' 

דן את האדם ורואה אותו לפי הרצון לבד, כמו שביארנו 

בעבר באריכות. וכך כתוב בספר דניאל שקיבל על עצמו 

להתענות, ואז נגלה אליו המלאך ואמר לו: "ויאמר אליי 

אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את 

ליבך להבין ולהתענות לפני אלוקיך נשמעו דבריך, ואני 

באתי בדבריך". רואים גם מכאן שה' רואה ומחשיב את 

הקבלה והרצון כעשייה.

ועל פי זה מבאר רבנו יונה את המשנה שאותה נקרא 

השבת בפרקי אבות: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, 

חכמתו מתקיימת". שהרי יש לשאול, איך ייתכן שיעשה 

יותר ממה שיודע, ועוד הרי אין בור ירא חטא ולא עם 

הארץ חסיד? ומבאר רבנו יונה, שהוא מהראשונים 

כמלאכים במתק לשונו בביאור קל: "אלא שזו המשנה 

דיברה לפי עצה טובה נאה ומקובלת שיש לו למי שאינו 

יודע )דהיינו, אדם שחסר לו ידע( שלא יאבד נפשו. 

)ומהי העצה?( שיקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר 

יגידו לו חכמים ולא יסור מהן ימין או שמאל, כאשר 

יידעם, ועל פי התורה אשר יורו אותו ועל המשפט אשר 

יאמרו לו יעשה. ומיד שקבלה זו יקבל על עצמו בלבב 

שלם ובנפש 

חפצה מעלה שכר כאילו קיבל עליו כל המצוות. ועל 

דרך זו אמרו )וזה פירוש המשנה:( 'כל שמעשיו מרובים 

מחכמתו', כי אף מי שאינו יודע ואינו עושה נקרא מעשה. 

)ביאור הדברים: שגם אם אינו יודע מה לעשות וממילא 

אינו עושה בפועל, אך רוצה לעשות את רצון ה' זה כבר 

נחשב לעשייה ונקרא מעשיו מרובין מחכמתו(, על שם 

כי יש לו שכר עליהם כאילו עשאם מפי הקבלה, וכן 

מפורש באבות דרבי נתן דתנן התם: "כל שמעשיו מרובים 

מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע".

וזו נקראת תמימות, כי התמים מוכן בכל ליבו לעשות 

את מה שאומרים לו בתמימות ובלי חשבונות. וכך עונה 

האמורא רבא לצדוקי ששאל אותו כיצד הקדמתם נעשה 

לנשמע. עונה לו רבא: אנו הולכים בתמימות ואתם לא 

הולכים בתמימות! ואומר רבנו הקדוש שעיקר היהדות 

היא תמימות ופשיטות, ולכן בספירת העומר שעניינה 

הוא הרצון והכיסופין נאמר "תמימות תהיינה" ורבותינו 

דרשו מתי הן תמימות? בזמן שעושין רצונו של מקום, וזה 

מדרש פליאה, מה הקשר בין תמימות תהיינה לעשיית 

רצונו של מקום? וכעת על פי הנאמר מובן היטב, עיקר 

הספירה הוא להתחזק ברצון לקיים את רצון ה', וזה 

נקרא תמימות, בבחינת בטל רצונך מפני רצונו, וזו עיקר 

ה"עשייה" של רצונו של מקום כפי שבארנו שעיקר 

העשייה הוא הרצון, ולכן כאשר אדם סופר באמת דהיינו 

שרוצה בכל ליבו יום אחר יום שבוע אחר שבוע, זה נקרא 

התמימות שהיא עיקר הכלי לקבלת התורה. 

יהי רצון, שנזכה כל בית ישראל לאור הרצון בשלמות 

שהוא עיקר קבלת התורה, ונזכה לעשות רצונו יתברך 

כרצוננו ולעובדו בלב שלם ובנפש חפצה מעתה ועד עולם