"וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" וגו' (שמות יח,א). בפרשת יתרו מופיעה קבלת התורה (שמות פרק כ), ונשאלת השאלה למה חילקו את הפרשות כך שיצא שהפרשה שבה יש את קבלת התורה תקרא בשמו של יתרו? אומר מרן הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל זיע"א: 'שמה של פרשייתנו מעורר שאלה. כיצד זה ייתכן שדווקא הפרשה שבה ניתנה התורה לישראל נקראת על שמו של יתרו? איזו מעלה מיוחדת הייתה בו עד שזכה לכך? דוד המלך  מספר לנו, כי רבים שואלים איך מגיעים לטוב – "רַבִּים אֹמְרִים: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב?". על זה עונה דוד ואומר: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי". על-ידי שהייתה לו שמחה בלב, שמחה שמתרבה כשיש טוב לאחרים, "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי – מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ". שמחתי בטובתם של אחרים. כשאחרים קצרו את הדגן והתירוש שלהם – רבתה השמחה בלבי. מסתבר כי דוד לא היה הראשון ששמח בטובתם של אחרים. הראשון היה יתרו. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (דף צד): תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי פַּפְּיָס, גְּנַאי הוּא לְמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁלֹּא אָמְרוּ "בָּרוּךְ", עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וְאָמַר, "בָּרוּךְ ה'". יתרו פותח את פיו ומברך: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד פרעה ומיד מצרים, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". ויש לשאול – וכי משה וישראל לא בירכו את ה' עד שבא יתרו? והלא ספר בראשית מלא ברכות. נח מברך את ה'. מלכיצדק מברך את ה'. ואפילו אליעזר עבד אברהם אומר "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדנִֹי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדנִֹי..."! אלא שעד שלא בא יתרו, כולם אמנם בירכו את ה', אך הם עשו זאת משום שהם היו כלולים באותה טובה שנעשתה על-ידי ה'. לעומתם, יתרו היה הראשון שבירך את ה' על טובה שנעשתה לאחרים. הוא בירך על יציאתם של ישראל ממצרים, טובה שהוא לא היה מעורב בה ולא צמח לו ממנה שום תועלת. הוא לא סבל במצרים. לא השתעבד בה. הוא לא ראה את מצרים רודפים אחריו ליד ים סוף. אף על פי כן, הוא הרגיש את הכאב הזה כאילו היה כאב שלו. "ויחד יתרו". הוא שמח כאילו זו שמחה שלו, ועליה הוא בירך. דווקא בגלל שיתרו עדיין לא התגייר ובכל זאת היה שמח על הטובה שעשה הקב"ה לעם ישראל, שהיו נחשבים עדיין כזרים לו, ברכתו היא חשובה מאוד. כל העובדות הללו גם יחד מצדיקות את קריאת פרשה זו על שמו של יתרו ואף משמשות הן כהקדמה נפלאה למתן תורה. היכולת לשמוח בטובתו של חבר, היא מהתכונות שחייבים ללמוד לפני קבלת התורה, להיות כ"איש אחד", להיות "בלב אחד". זאת התכונה שאברהם אבינו הנחיל לעולם: לעשות טוב לשני, לרדוף אחרי טובתו של השני, להצטער ולהשתתף בצערו ולמסור את הנפש להצלתו'. עכ"ל. אולי אפשר להוסיף בדומה, שיתרו הוסיף פרשה בתורה ולכן נקרא שמו יתרו: 'דָּבָר אַחֵר: יִתְרוֹ – שֶׁיִּתֵּר פָּרָשָׁה אַחַת בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם" (שמות י״ח:כ״א)' (שמו"ר כז,ח) [אמנם בתנחומא נאמר זאת על השם יתר: 'יתר, שיתר פרשה בתורה פרשת הדיינין' (תנחומא "יתרו" סימן ד). אולם גם בזה עדיין זה מראה על דבר שמתגלה בשמו, שיתרו זה הוספת ו' כשהתגייר על גבי שמו יתר שמרמז על הוספת פרשה, כך שברוב שמו יש גילוי גם להוספת פרשה (אולי ההבדל בין התנחומא והד”א תלוי מתי בא יתרו, שאם בא לפני מתן תורה, אז הוא התגייר יחד עם בנ”י במעמד מתן תורה שהיה כעין גרות [כריתות ט,א], ולכן קודם התגייר ואח”כ היה המקרה שבו הוסיף פרשה [שזה לאחר יוה”כ], ולכן כשהוסיף פרשה זה מיד יתרו; ואילו לתנחומא יתרו בא לאחר מתן תורה ולכן עד שהתגייר קודם לכן היתה ההוספה של הפרשה, ולכן קודם 'יתר' בעקבות ההוספה ואח”כ בגיור נעשה ל'יתרו'. או שתלוי מתי זה "ממחרת” [שמות יח,יג; שבו הוסיף פרשה], אם זה כרשב”ם שאפשר שזה לפני מתן תורה כיון שהדינין נתנו כבר במרה, ולכן זה היה מיד למחרת הגעתו, ממילא אפשר שלא גיירו עד לאחר מתן תורה או לאחר זמן, וזהו כתנחומא שקודם הוסיף פרשה ואח”כ התגייר, ואם זה כרש”י שזה למחרת יוה”כ, ויוצא שיתרו היה במחנה הרבה זמן קודם הוספת הפרשה [שהרי הגיע לפני מתן תורה שהיה בסיון], אז אפשר שבמשך הזמן הארוך הזה קודם גיירוהו ואח”כ הוסיף פרשה, וזהו כד”א שהגיור היה כבר קודם ולכן מיד בהוספה זהו יתרו. או שאם בא קודם למתן תורה אז מן הסתם חיכו לגיירו לאחר מתן תורה שאז זה יהיה גיור בשלמות כמצות התורה שנתנה, ולכן כיון שהתעכבו מלגיירו אז לא מיהרו לגיירו מיד כשיכלו [כיון שכבר החלו קודם להתעכב בזה], ולכן יצא שקודם נעשתה ההוספה – כתנחומא, ואילו אם בא לאחר מתן תורה אז מיד כשבא וזה כדי להתחבר לתורה, אז מיד גיירוהו וכך יוצא שהתגייר קודם להוספה, וזהו כד”א. אולם בפשטות נראה שגם הד”א לא חולק על התנחומא אלא רק בא לומר על מה שמופיע בתורה “יתרו” ששם זה שיש בו משום לשון הוספה – יתר, הוא בעקבות שהוסיף פרשה, ולא נכנס לדייק בשמותיו שכשהוסיף נקרא יתר ואח”כ הושלם ליתרו בגיורו)]. הפרשה שהוא הוסיף זה בפרשת דיינים, שכך יוכלו לדון את כולם (כמו שאמר למשה שלא יוכל לבדו לדון את כולם), וממילא בזה יהיה הכרעת דין ויביא בעקבותיו לשלום ואחדות בין שני המתדיינים; כך שזה בעומקו קשור לאחדות ישראל, שזהו הבסיס למתן תורה: 'גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו", נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי' (פרק השלום). לכן נקראה הפרשה ע"ש יתרו לרמז על הבסיס של קבלת התורה. אולי אפשר שבסיפור של הגעת יתרו יש גילוי של דרך ארץ, שמשה כיבד את חמיו: '"וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ" – אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִשְׁתַּחֲוָה לְמִי, אוֹ מִי נָשַׁק לְמִי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם״ (שמות י״ח:ז׳) מִי קָרוּי אִישׁ? הֲלֹא מֹשֶׁה! שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״ (במדבר י״ב:ג׳). הֱוֵי אוֹמֵר: לֹא הִשְׁתַּחֲוָה וְלֹא נָשַׁק אֶלָּא מֹשֶׁה לְחָמִיו. מִכָּן אָמְרוּ: שֶׁיְּהֵא הָאָדָם מוּכָן לִכְבוֹד חָמִיו' (מכילתא; שמות יח,ז). לכן הפרשה נקראת על שם יתרו כעין לתת לו כבוד, שזה מזכיר את הכבוד שעשה לו משה, שזה משום דרך ארץ (ואף בעקבות משה כל ישראל כיבדוהו: '"וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ" – אָמְרוּ: יָצָא מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַחֲרֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שְׁכִינָה יָצָאת עִמָּהֶם' [שם], שכיון שמשה כיבדו, אז גם כולם עשו כמותו, שגם זה משום דרך ארץ). שזה בא ללמדנו על חשיבות הדרך ארץ, שדרך ארץ קדמה לתורה, היא הבסיס לתורה, ולכן נקראה הפרשה של מתן תורה בשם יתרו. אולי בדומה, כיון שמשה כיבדו, אז כולם כיבדוהו, וגם אנו מכבדים אותו בעקבות כך בקריאת הפרשה; שכל זה בא לרמז על מעלת הת"ח (משה), שיש לכבדו כ"ך. שזה נרמז בפרשה של קבלת התורה שהיא נותנת מעלה כ"ך גדולה ללומדיה עד כעין היחס לה' (שמתגלה אלינו בתורה), כעין שנאמר: 'עד שבא ר"ע ודרש: "את ה' אלקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים' (פסחים כב,ב). אולי אפשר שיתרו היה יועץ במצרים וברח משם בשל שיעץ שלא להזיק לישראל: 'א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית, שנאמר (דברי הימים א ב, נה) "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב", וכתיב (שופטים א, טז) "ובני קיני חתן משה" וגו'' (סוטה יא,א). הרי שיתרו ברח כי התנגד לגזרות פרעה, ממילא כיון שביתרו מתגלה שברח בשביל בנ"י (שזהו "וישמע יתרו כהן מדין", שהוא היה במדיין שלשם ברח), זה מרמז על חשיבות הרצון והעשיה להיטיב לבנ"י, לכן זה מובא בקשר למתן תורה, לומר שזה גם מעלה בקיום תו"מ לשם כך. כמו שמובא במסילת ישרים: 'ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא: טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא עניין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפרותיו. וכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט"ו): "היש בה עץ" (במדבר י"ג) - "אם יש מי שמגין על דורו כעץ". ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): "יבואו אלה ויכפרו על אלה", שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באובדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם לכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפלתו בפועל, דהיינו: שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריא על הדור כולו' וכו' (מסילת ישרים יט,ג). (לכן גם מובן שזכה יתרו שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית בשל הגילוי לטובת בנ"י). אולי יתרו הוא חותן משה, ומשה כיבדו מאוד בשל היותו חותנו, ואף אנו מכבדים אותו (שזה רומז למעלתו) בשם פרשה ועוד בפרשה של מתן תורה, כדי לרמז על המעלה של המשיא ביתו לת"ח (שהת"ח מעלתו מהתורה, שזהו גילוי שבמתן תורה): '(דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", וכי אפשר לדבוקי בשכינה?! והכתיב (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה"? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו" וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה?! אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה' (כתובות קיא,ב). אולי גם יתרו בא עם נכדיו למקום מתן התורה, וזה מתגלה בפרשת מתן תורה, כך שיוצא כרמז על לימוד תורה לנכדים שזהו כעין גילוי מתן תורה: 'אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" (שם ד, י)' (קידושין ל,א). אולי פרשת מתן תורה מקושרת ליתרו שבא ליתגייר: 'אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו אל תרחיקהו, מיד "ויצא משה לקראת חותנו"' (שמו"ר כז,ב), והוא עבד את כל הע"ז שבעולם: 'וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִכָּל הָאֱלֹהִים״? אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ יִתְרוֹ עֲבוֹדָה זָרָה בְּכָל הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חָזַר עָלֶיהָ וַעֲבָדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מִכָּל הָאֱלֹהִים״' (מכילתא; שמות יח,יא). שכך מרמז שמטרת קבלת התורה היא תיקון כל העולם כולו למלכות ה'. (גם נרמז שבא בעקבות ששמע על מלחמת עמלק ומתן תורה וקריעת ים סוף [מכילתא יח,א; זבחים קטז,א], שבקריעת ים סוף היה גילוי שם ה' גדול בעולם עד שאמרו "זה א'לי", ומחיית עמלק זה מחיית מי שפוגם בגילוי שם ה' [רש"י; שמות יז,טז], שכך מביאים לגילוי שם ה' בשלמות; ואיך גילוי שם ה' נעשה בעולם? זהו ע"י תורה ומצוותיה שמתקנים את העולם, שזהו מתן תורה). ישנה מחלוקת מתי יתרו בא, לפני מתן תורה או לאחריה ('דאיתמר: בני ר' חייא ור' יהושע בן לוי, חד אמר: יתרו קודם מתן תורה היה, וחד אמר: יתרו אחר מתן תורה היה' [זבחים שם]), למ"ד שקודם מתן תורה בא הוא נשלח לפני מתן תורה כדי שלא יהיה במתן תורה: ' ... דרש משה קל וחומר: ומה אם מצוה אחת כשבא הקב"ה ליתן מצות פסח אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו", שש מאות ושלש עשרה מצות שרוצה ליתן לישראל, יהא יתרו כאן ויראה אותם?! לפיכך: "וישלח משה" ואחר כך "בחודש השלישי"' (תנחומא בובר "יתרו" סימן יא), שזה מראה את מעלת התורה שהיא נתנה דווקא רק לבנ"י, שאע"פ שמאוד כיבדוהו בכ"ז לא השאירוהו במתן תורה, כרמז לדברי ר"י: 'ואמר ר' יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה", לנו מורשה ולא להם' (סנהדרין נט,א); לכן הובא ביחד עם מתן תורה לומר כמה חומרת התורה שלכן אפילו גוי מכובד ביותר שלא ילמד תורה. ואילו למ"ד שבא לאחר מתן תורה (או למ"ד שבא לפני מתן תורה, אולם נשאר גם בזמן מתן תורה [רש"י; שמות יח,יג]), זה מרמז שיש מעלה לגוי בהקשר לתורה, שיתרו בא בשביל תורה ('""אל המדבר" - אף אנו יודעין שבמדבר היה, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה' [רש"י; שם,ה]), ומאוד כיבדוהו, שרומז שגוי שלומד את התורה של שבע מצוות בני נח הוא מכובד מאוד: 'ר"מ אומר: מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? שנאמר (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול' (סנהדרין נט,א). וממילא מזה לימוד גדול, שאם כך זה בגוי ובשבע מצוות בני נח אז בטח יהודי שלומד תורה מעלתו גדולה ביותר (אף יותר מכה"ג: 'ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ' [משנה הוריות ג,ח]), ולכן קישרו בין יתרו למתן תורה להדגיש את מעלת התורה.