"זכור את יום השבת לקדשו" וגו' (שמות כ,ז). 'כדתניא: (שמות כ, ז) "זכור” (דברים ה, יא) ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע' (שבועות כ,ב). 'שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם "טוב" ובדברות האחרונות נאמר בהם "טוב”? אמר לו … כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה. אזל לגביה. א"ל: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום פסקה טובה מישראל' (ב"ק נד,ב-נה,א). מצד אחד נאמר שבקבלת התורה נאמר שמור וזכור ביחד, ומצד שני נאמר שמה שנרשם בלוחות הראשונים זה לא מה שנרשם בלוחות השניים, הרי שיש הבדל בין הדיבור לכתיבה (ראה ב'תורת המקרא' “ואתחנן" [ב], שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א דן בזה), ממילא מה שנכתב בלוחות הראשונים זה הנוסח שבפרשת יתרו, ובלוחות השניים הנוסח הוא מה שמובא בפרשת "ואתחנן" (ואף כן משמע קצת מהמכילתא על הפס' כאן שאומרת: '"זכור" ו"שמור", זכור מלפניו ושמור מלאחריו', שמשמע שלמדו שנכתב בראשונות זכור ובאחרונות שמור), אולם מדוע נכתב דווקא זכור בראשונות ודווקא שמור באחרונות? מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא', “יתרו") שההבדל נובע מירידת מעלת ישראל בעקבות חטא העגל, שקודם היו כמלאכים שאין מלאך המוות שולט בהם (ע"ז ה,א) ולכן נכתבה השבת העליונה האלוקית של בריאת העולם, ואילו לאחר חטא העגל שנפלו ממדרגתם להיות כאדם רגיל אז כנגד זה מתגלה השבת האנושית שקשורה ליציאת ישראל ממצרים (ראה שם בהרחבה ודפח"ח). אולי אפשר על דרך מה שתרץ שמואל בר נחום שיש הבדל (בכתיבת "טוב") כדי שלא לגרום להפסקת הטובה מישראל, שאולי כעין זה זהו גם סיבת ההבדל בין השבתות, שבראשונה נאמר על מעשה בראשית, ואילו בשניה זה על יציאת מצרים, ושם נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה,יד), "וזכרת כי עבד היית" וגו' - על מנת כן פדאך שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו' (רש"י). ממילא כיון שנאמר בזה שהיציאה מעבדות היתה כדי לשמור את מצוות ה', אז אם זה ישבר יהיה בזה כעין ביטול לנאמר בו, וממילא כעין יהיה עליהם מידת הדין שתחיל עליהם גזרת עבדות קשה, שלא מגיע להם להיות פדואים, וממילא זה מביא רעה לישראל (או מבטל את הטוב שיש עכשיו על ישראל שמרוחקים מעבדות). בפרט שע"י שחטאו בעגל חלה עליהם גזרות של שעבוד תחת יד הגוים: 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם" … הכתיב "אכן כאדם תמותון"? מאי מיתה? עניות' וכו' (ע"ז ה,א). 'עניות - שמשחטאו שלטו בהן שונאיהם המכלים את ממונם כל היום בוהיה לאכול' (רש"י). ממילא אם היתה מתבטלת הכתיבה של יציאה משעבוד מצרים בשביל התורה, אז היתה באה רעה גדולה יותר של שעבוד תחת יד האומות (בשל שזה נמחק; וכן הלוחות נשברו כדי שלא יהיה גילוי חיוב תורה עליהם וכך ימחל לישראל [שמו”ר מו,א], כך שזה ביטול תורה, וכך יצא שצועק לבטל את ההגנה שבעקבות קבלת התורה), ולכן ראוי שלא יאמר בראשון שהוא ישבר, אלא דווקא בשני (שהוא נשאר שלם ובהופעתו משפיע השפעה גדולה בעולם), ואז זה יחזק את כח ההגנה משעבוד האומות ע"י חיבור לתו"מ. עוד נראה בפשטות ש”זכור” זה מאהבה, ו"שמור" זה מיראה: 'מדת "זכור" רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו - אהוב לו ואדוניו מרחם עליו; ומדת "שמור" במצות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו' (רמב”ן; שמות כ,ז). ממילא לא ראוי להביא כראשון את העבודה מיראה, שהיא עבודת ה' ברמה נמוכה יותר מאשר עבודת ה' מאהבה, ולכן בראשון הובא בעשיה מאהבה. ובנוסף לזה גם ראוי שלאחר חטא העגל תתגלה העבודה מיראה, לומר שגם אם מישהו נופל ממעלת העבודה מאהבה, בכ”ז עליו לשמור תו”מ לפחות מצד פחד ה', מעבודה מיראה, שלפחות כך לא יחטא. מה גם שנאמר ב”שמור” שזה קשור ליציאת מצרים, והרי יצאתם מצרים קשורה להרחקה מטומאת מצרים (שהיו שקועים מטומאת מצרים עד שהגיעו לשער המ”ט) כך שיש בזה משום חיזוק נגד ע”ז, שכך ראוי לחזקם לאחר החטא שלא ליפול שוב, אלא לתקנו ע”י ריחוק מע”ז. שזה קשור לשבת שהיא מושוות לע”ז, שהמחלל שבת בפרהסיא דומה למנסך לע”ז, ששניהם מומרים לכל התורה כולה (חולין ה,א), ולכן בגילוי בשבת יש גילוי להרחקה מע"ז בעקבות יציאת מצרים; וכן שמירת שבת מכפרת על ע"ז: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו' (שבת קיח,ב), ולכן יש חשיבות שתתגלה שבת ככפרה על העגל בריחוק מע"ז. (גם אפשר ששמור זה דין, ולכן עדיף שלא יופיע בראשון שישבר; שאז יתגלה החטא [שלכן נשבר] בגילוי דין, וזה יעלה ביותר את מידת הדין. בפרט שהשבירה היתה כדי לכפר לישראל [שמו”ר מו,א], ולכן עדיף להרחיק גילוי של מידת הדין בגילוי של השבירה). אולי אפשר שבראשונות ראוי להזכיר את בריאת העולם, כרמז שכל הבריאה תלויה בקבלת התורה, כמו שמובא בגמ': 'אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים עו, ט) "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה"? אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). ממילא כיון שהיה דבר כזה חשוב שכל הבריאה חיכתה לקבלת התורה שזה בא עם הדברות והלוחות, ראוי להזכיר את הבריאה בלוחות כדי להדגיש זאת; לכן בראשונות הופיע הגילוי של שבת בשל בריאת העולם. עוד אפשר שההבדל בין הלוחות הראשונות והשניות היה בכך שהראשונות נתנו בפומבי והשניות בצנעה (תנחומא ”כי תשא” סימן לא), שכך בגילוי שבלוחות בא לידי גילוי בשבת, שבראשונות שזה בפומבי וכל העולם השתתק ושמע ('כשדבר הקדוש ברוך הוא על הר סיני השתיק כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו' [שמו"ר כט,ט]), אז כנגד זה התגלה שבת של בריאת העולם, שמדגיש שהתורה באה לתקן את העולם, וזה במיוחד מתגלה בשבת שהיא מעין עוה"ב (ברכות נז,ב) ומביאה גאולה לעולם (שבת קיח,ב), ולכן בה מתגלה על בריאת העולם. ואילו בלוחות השניות שנתנו בצנעה, אז מדגיש את יציאת בנ"י ממצרים, שזה צמצום מגילוי כל העולם, כעין שנאמר בצנעה ולא בפומבי. (גם כעין לא רצוי להדגיש בפומבי על שבת בשל יציאת מצרים, שמלמד על ששועבדו בל"ט מלאכות, שזה קצת ביזוי לישראל [אמנם גם ב”אנכי” נאמר יציאת מצרים, אבל בשבת מודגש ששועבדו בל”ט אבות מלאכה שלכן שומרים על ל”ט אבות מלאכות בשבת, שזה יותר מפורט ומודגש ששועבדו ונרמסו], ולכן זה מתגלה בגילוי של צנעה [אע"פ שנאמר גם שמור בדיבור, אבל העולם לא שמע את הדברה הזו; ובכ"א יש צורך לומר זאת, אלא שבכתב שנכתב רק אחד מהם אז ראוי להביאו במוצנע]).