"ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבאו האהלה" (שמות יח,ז). '"וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ" – אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִשְׁתַּחֲוָה לְמִי, אוֹ מִי נָשַׁק לְמִי. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם״ (שמות י״ח:ז׳) מִי קָרוּי אִישׁ? הֲלֹא מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״ (במדבר י״ב:ג׳). הֱוֵי אוֹמֵר, לֹא הִשְׁתַּחֲוָה וְלֹא נָשַׁק אֶלָּא מֹשֶׁה לְחָמִיו. מִכָּן אָמְרוּ שֶׁיְּהֵא הָאָדָם מוּכָן לִכְבוֹד חָמִיו' (מכילתא). 'לכאורה אינו מבואר מאי רבותא בזה שנקרא איש ומאי חדוש בדבר, והלא מלת איש הוא שם תאר לכל בני אדם? ויותר מזה, הנה מצינו "ויואל משה לשבת את האיש" (פ׳ שמות) ומוסב על יתרו! ונראה הכונה משום דבכ״מ שנאמר איש הוא בא במקום פירוש השם מפורש, והכונה – האיש דאיירי ביה למעלה בענין, אבל היכא דמפרש השם מפורש שוב לא אצטריך להוסיף מלת איש, ולשון כזה מצינו רק במשה, כמו כי זה משה האיש, והאיש משה, וזה מורה כי עליו מכוון תאר איש שמורה על מדרגה אנושית גבוהה וחשובה, וכמו במשנה יומא י״ח א׳ אישי כהן גדול. והנה מה שיליף מדרשה זו שחייב אדם בכבוד חמיו צ״ע שלא ילפו הפוסקים מכאן והביאו ממדרש שוח״ט ממה שקרא דוד לשאול שהיה חותנו בשם אבי כמ״ש "ואבי ראה גם ראה" (שמואל א כ״ד). עיין בטור יו״ד ס״ס ר״מ, וברמב״ם פ״ו מממרים לא הובא כלל דין זה, וזה תימה שלשון המכילתא מכאן אמרו משמע דהוא הלכה ברורה וידועה, והב״ח בטור שם כתב טעם שהשמיטו הפוסקים דין זה משום דבמדרש שוח״ט איתא דעת רבנן דהלשון שאמר דוד "ואבי ראה" לא קרא לשאול אלא לאבנר, וא״כ אזיל ליה כל עיקר דין זה, אבל מה יעשה עם דרשה שלפנינו שמקורה בתורה ונשנית סתמא באין מחלוקת? וצע״ג. וכן מש״כ הב״ח בדעת הטור דאפילו אם מחויב אינו מחויב אלא בערך שאר זקנים ולא בערך כבוד אב, וראייתו ממ״ש דוד "ואבי ראה גם ראה", והלשון "גם ראה" משמע שסמכו במקצת לכבוד אב, והנה לבד שזה המקור קלוש מאד, דמה שייך לשון זה להלשון אבי דמיניה עיקר הילפותא, אלא דלענין דינא אין זה נכון, שהרי כאן כתיב במשה "וישתחו וישק לו" ומכאן למדו לכבוד חותנו, ובודאי אין מחויבים בהשתחואה ונשיקה לסתם זקנים' (ת"ת). אולי אפשר שלא הביאו את המכילתא כיון שאין זה מקרה רגיל, כיון שמשה פעל כאן ביחס ליתרו לא רק בהיותו חמיו, אלא שאולי היה בזה גם משום מעשים לקרב את יתרו כמו שמיד נאמר שסיפר לו כדי לקרבו לתורה: "ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודת ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצלם ה'" (פס' ח), '"וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ" – לְמָשְׁכוֹ לְקָרְבוֹ לַתּוֹרָה' (מכילתא). כך שאולי מה שעשה זה היה מעבר למה שחייב, שעשה זאת כדי לקרבו לתורה, ולכן אין מזה ראיה ממש עד כמה צריך לכבד. (וכן משמע במפורש על היציאה לכבודו כדי לקרבו: '"ויצא משה לקראת חותנו" – קבלה היא ביד משה מימי אברהם אבינו לקרב את הרחוקים תחת כנפי השכינה, ונאמר לו ברוח הקודש אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב, ולא המרחק, שנאמר "(האלקים) [האלקי] מקרוב אני נאום ה׳ ולא (האלקים) [אלקי] מרחוק" (ירמיה כג כג), אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר, ואינו בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ואל תרחקהו, מיכן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין' [שכל טוב]). וזה גם היגיוני כיון שברור שכבוד הורים ות"ח גדול מכבוד חמיו, ולא מצאנו שחייב להשתחוות ולנשק לרבו ולהוריו, כך שמוכח שאין זה הוכחה ממש להלכה, אלא הביאו זאת כאסמכתא. אולי לכן הלשון היא 'מִכָּן אָמְרוּ שֶׁיְּהֵא הָאָדָם מוּכָן לִכְבוֹד חָמִיו', שהיה צריך לומר 'חייב אדם' אם זו חובה, וכן הלשון 'מוכן לכבוד חמיו' קצת תמוה שהיה צ"ל 'שיהא אדם מכבד את חמיו'; לכן נראה שהביאו זאת כאסמכתא שראוי מצד דרך ארץ שהחתן יהיה מוכן לכבד את חמיו, לא שחובה עליו ולא שחייב תמיד לכבדו, אלא ראוי מצד דרך ארץ שיהיה מוכן לכבדו אם יצטרך לכך. אמנם במכילתא דרשב"י נאמר: '... מיכאן אמרו: לעולם יהא אדם נוהג כבוד בחמיו. וכן דויד אמר לשאול "ואבי ראה גם ראה" (שמואל ב כ״ד:י״ב), מלמד שהיה נוהג בו כבוד ככבוד אביו'. שכאן מובא 'נוהג כבוד' משמע שעושה לו כבוד תמיד. אלא שכאן מובאת גם הראיה מדוד, כך שאפשר שבמכילתא דרשב"י זה לפי השיטה שצריך לכבד, ובמכילתא דר"י זה לשיטת רבנן שלמדו שדוד קרא כך לאבנר וממילא אין משם ראיה וכן אינו חייב לכבד את חמיו מדינא. אלא שגם במכילתא שרשב"י הלשון 'לעולם יהא אדם נוהג כבוד בחמיו' משמע שזה הנהגת דרך ארץ טובה ולא חובה הלכתית ממש. אמנם במדרש שכל טוב ובמדרש לקח טוב זה מובא בלשון חובה: '"וישתחו וישק לו" – מיכן שחייב אדם להיות נוהג בחמיו כבוד'. (ומה שמקשה על הב"ח, דברי הב"ח זה לשיטת רבנן שלומדים שאמר "אבי" על אבנר, כך שעל שאול חמיו לא קראו אביו, ולכן שאר הפוסקים לא הביאו דין זה; ודווקא הטור הביא זאת ובלשון שמשמע שאינו כבוד כאביו ממש, שהרי לא הזכיר את אביו כמו שהזכיר בעניין אחיו הגדול: 'חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. וחייב לכבד חמיו, דכתיב: "ואבי ראה גם ראה"' [טור, יו"ד סימן רמ], לכן למד שכוונתו שמכבדו פחות מכבוד אביו, שזהו כזקנים. שכך דוד לא קרא לשאול "אבי" כיון שלא כיבדו עד כדי כך, אלא שאמר לשאול "גם ראה" שבכך יש כעין דימוי לאבנר, שאומר לשאול "גם ראה" כאומר "גם" אתה כמותו מכובד "ראה").