"וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט, כג-כה). '"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר: "ונטעתם כל עץ מאכל". כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתייגע לאחרים, למחר אני מת. אמר שלמה: "את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם" (קהל' ג יא)' וכו' (תנחומא "קדושים" סימן ח). בפשטות זה זירוז להיות שותף בבניית העולם, שלא יאמר אדם שכיון שהחיים קצרים והוא אולי לא יהנה מזה אז לא יטרח ליטע ולפעול בעולם, לכן מרמזת התורה שצריך לפעול. אולם יש בזה גם עומק שבא"י יש מעלה של יישוב הארץ, ולכן מצווה עליו לפעול ליטע כדי ליישב את הארץ. שזהו כעין המשך מהדרשה הקודמת שרמזה על גילוי קדושה בגידולי א"י כעין דימוי לנעשה במדבר, שפירות א"י קדושים ולכן הם כהמשך של הנעשה במדבר בהיותנו תחת כנפי השכינה (שאף כאן בא"י יש השראת שכינה): '"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". זה שאמר הכתוב: "ועתה לא כימים הראשונים אני, כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן [את] יבולה והשמים יתנו טלם" ( זכרי' ח יא-יב). מהו "ועתה לא כימים הראשונים אני"? כיון שישראל יצאו ממצרים והיו מהלכין במדבר, הוריד להם הקדוש ברוך הוא את המן והגיז להם את השלו והעלה להם את הבאר, והיה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים ומכניס אצלו והיה נוטע בו תאנים ורימונים ועושין פירות בן יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, "עץ פרי עושה פרי למינו" (בר' א יא). חטא אדם, זורעין חטים וצומח קוץ ודרדר. משנסתלק הבאר מה כתיב שם? "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון" (במד' כ ה). כל כך למה? "ומים אין לשתות" (שם). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמר להם לישראל: כשתכנסו לארץ, אני מחזיר לכם את כל הטובה, שנאמר: "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (דבר' ח ז-ט). כיון שבאו לארץ התחילו חוטאין, שנאמר: "ותבואו ותטמאו את ארצי" (ירמי' ב ז), ולא הייתה עושה פירות כראוי. היו זורעין חטים הרבה וקוצרים מעט, לפי שבטלו הבכורים. אבל לעתיד, אין הקדוש ברוך הוא עושה כן, שנאמר: "ועתה לא כימים הראשנים אני" (זכריה ח יא). ונאמר: "כי זרע השלום הגפן תיתן פריה" וגו' (שם שם יב)' (שם, ז). הרי שבא"י יש כעין הנעשה במדבר בהיותם בגילוי שכינה, שאז התגלה כעין בבריאת העולם קודם לחטא, וכך גם בא"י יש שכינה וריחוק מהחטא ולכן מתגלה כעין הנעשה במדבר, כגילוי שמהארץ מתקנים את העולם (שעיקר התורה היא בארץ [ספרי "עקב",מג]), אלא שכיון שחטאו אז פגמו בגילוי זה; אולם עדיין זה מברר שבמהות הארץ יש עניין של גילוי שכינה, ולכן מובן שיש מצווה ליישב את הארץ בהיותה מקום קדושה הראוי לשכינה, שבכך נותנים מקום לשכינת ה' לחול בעולם. לכן בנטיעות מביאים לדבקות בשכינה: 'רבי יהודה ב"ר סימון פתח (דברים יג, ה): "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא? אותו שכתוב בו (תהלים עז, כ): "בים דרכך ושבילך במים רבים", ואתה אומר "אחרי ה' תלכו"? "ובו תדבקון", וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? אותו שכתוב בו (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה", וכתיב (דניאל ז, ט): "כורסיה שביבין דינור", וכתיב (שם, י) "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי", ואתה אומר "ובו תדבקון"? אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד (בראשית ב, ח): "ויטע ה' אלקים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד "כי תבאו אל הארץ"' (ויק"ר כה,ג). לכן גם בארץ מתגלה כעין תיקון לחטא אדם הראשון: 'דרש רבי יהודה בן פזי: מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים! א"ר הונא: כד שמע בר קפרא כך, אמר יפה דרש ר' יהודה בן אחותי, הה"ד "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל"' (שם,ב). נראה שלכן בתורה נאמר קודם לכן: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והוא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חפשה. והביא את אשמו לה' אל פתח אהל מועד איל אשם. וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא ונסלח לו מחטאתו אשר חטא" (ויקרא יט,כ-כב). כעין רמז לכפרה על חטא אדם הראשון, שזהו כרמז באדם שחטא בכך שבא על שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, שתאוות היצר גרמה לו לחטוא איתה, שזה כעין רמז על חטא אדם הראשון שחטא ע"י חוה שהחטיאה אותו באכילה מעץ הדעת שהיה בו תאוה (וזה בשפחה שלא שוחררה ולכן לא מת בחטאו, כעין רמז שאדם היה קרוב למות על חטאו, וה' לא המיתו; וזה בשפחה מאורסה לעבד עברי, כרמז שהאדם בא לעולם להיות עבד ה', וזה ע"י התורה שנקראת "מורשה" כרמז למאורסה ['..."תורה צוה לנו משה מורשה", אל תקרי מורשה אלא מאורסה'; פסחים מט,ב])). בפס' שאחרי העניין של הנטיעה והפירות נאמר "לא תאכלו על הדם" (פס' כו), ודרשו על זה ברמז שלא לאכול קודם לתפילה: 'א"ר יצחק וא"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י: מאי דכתיב (ויקרא יט, כו) "לא תאכלו על הדם"? לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. (א"ד) א"ר יצחק א"ר יוחנן א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י: כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו, הכתוב אומר (מלכים א יד, ט) "ואותי השלכת אחרי גויך", אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים' (ברכות י,ב). כרמז שאדם הראשון חטא בהקשר לאכילה מעץ הדעת, וזה קשור בגאווה, שכך הנחש החטיא אותם ע"י שאמר להם שהם יהיו כמו הקב"ה אם יאכלו (בראשית ג,ה). זה סמוך למצוות נטיעות – ישוב הארץ, והמצוות של ערלה ונטע רבעי, ושאח"כ יכולים לאכול כרגיל, כרמז שבמצוות ישוב הארץ ובפרט בנטיעות ובאכילת פירות הארץ אנו מתחברים לשכינה (ראה ב"ח, טור או"ח סימן רח), ובכך מתקנים את חטא אדם הראשון, שכך זהו כעין גילוי ערלה שמתאפקים מלאכול (שלא כאדם הראשון שלא התאפק, וזה שלוש שנים כרמז לחזקה שנעשית בשלוש, שכך מגלים שאנו בטבענו [כחזקה שעושה לטבעו] מתאפקים ע"פ צו ה' – ששומעים לה' ולא עוברים על ציוויו כאדם הראשון) ואח"כ מגלים חיבור גמור לקדושה, שזהו בנטע רבעי שהוא "קודש הילולים לה'", ואח"כ אוכלים רגיל, שיש בזה קדושה וחיבור לקב"ה בעצם האכילה שבזה מתחברים לשכינה השורה בארץ. אולי זה רמוז בכך שחז"ל דרשו שנתעסק במטע תחילה כעין הקב"ה, שנאמר "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם" (שדרשו "מקדם" מלשון קודם לכל) שהמשכו הוא "וישם שם את האדם אשר יצר", שעל זה דרשו: '"וישם שם", רבי יהודה ורבי נחמיה: רבי יהודה אמר: עילה אותו, היך מה דאת אמר (דברים יז): "שום תשים עליך מלך". רבי נחמיה אמר: פיתה אותו. למלך, שעשה סעודה והזמין אורח. כך הזמין הקב"ה את אדם בזכותו של אברהם, הדא הוא דכתיב (תהלים קלט): "אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי מרחוק". שבתי, בתוך גן עדן. וקומי, טירופי מתוכה. בנתה לרעי מרחוק, באיזה זכות יעצת לבראני? בזכות אותו שהוא בא מרחוק, הדא הוא דכתיב (ישעיה מו): "קורא ממזרח עיט, מארץ מרחק איש עצתו"' (ב"ר טו,ד). שנרמז למלך ולאברהם שבזכותו הוזמן אדם הראשון, שבפשטות אברהם מתקן את העולם ולכן הוא עיקר האדם בעולם (ואדם הראשון קיבל בזכותו); אולם נראה שרומז לאברהם שלו נאמר (הראשון) שא"י תהיה שלנו, וכך מלך זה מצוה לאחר הכניסה לארץ ('וכן היה רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך' וכו' [סנהדרין כ,ב]), שזה בא לרמז שאת העולם אנו מתקנים מכאן, מא"י, ולכן נדרש על מעשה ה' בבריאה (שנטע) ועל הבאת אדם לגן עדן, שכך העולם יהיה בסוף מתוקן (כעין גן עדן) ע"י שאנו נתקן את העולם ע"י התורה בגילוי וחיבור לא"י, יחד עם ישוב הארץ, שבזה דבקים ומגלים את השכינה בעולם. (ובזה אנו מגלים את שם ה' בעולם, כעין מלך שיושב על "כסא ה'" [דה"י א כט,כג], שמגלה את שם ה' ושכינתו בעולם).