התבוננות "מדוע דווקא" לפרשת בהר

[1]  כה,ג: שש שנים תזרע שדך: ש: מדוע דווקא 'תזרע' ולא תזרעו'? ת: מצוות שמיטת הקרקע נאמרת לבני ישראל כציבור הבא אל ארצו (פסוק ב'), אך אין האדם כפרט מחויב דווקא לזרוע שדה כדי להתפרנס, לכן כל ענייני עבודת האדמה נאמרים בלשון יחיד (כגון: שדך, כרמך, ספיח קצירך, ענבי נזירך, לאכלה לך ולעבדך ולאמתך, וספרת לך, והיו לך, והעברת שופר; פסוקים ג'-ט'). החל מחלקו השני של פסוק ט' ("ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם") עד פסוק כ"ד, המצווה היא על הציבור כולו, עם הדגשה על "בכל ארצכם" שזה רק ציבור יכול לעשות, ולכן פסוקים ט'-כ"ד הם כולם בלשון רבים (כגון: והעברתם, וקדשתם, וקראתם, לא תזרעו, אל תונו, ועשיתם, ואכלתם, וישבתם וכו').

[1]  כה,לז: ובמרבית לא תתן אכלך: ש: מדוע דווקא 'מרבית' ולא 'תרבית'? ת: נראה כי 'תרבית' זאת הריבית המקובלת בשוק על הלוואת כסף, כעין תוספת ותרבית על הקרן. כאשר אדם מגיע למצב בו הוא לווה מזון, הלווה תלוי ברצונו של המלווה לתוספת המזון שהוא דורש בנוסף ל"קרן", כלומר לכמות האוכל שנתן ללווה. מכאן שסכום התוספת מְרוּבָּה לפי שרירות ליבו של המלווה, לכן דווקא 'מרבית'.