"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. ויאמר אליו ה' מזה [מה זה] בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו. למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלקי אבתם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג. ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקל האת הראשון והאמינו לקל האת האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך ולקחת ממימי היאר ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאר והיו לדם ביבשת" (שמות ד,א-ט). '"מזה בידך" - לכך נכתב תיבה א' לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים... "ויהי לנחש" - רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל (באומרו לא יאמינו לי) ותפש אומנתו של נחש. ... "מצרעת כשלג" - דרך צרעת להיות לבנה אם בהרת לבנה היא, אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע ... "והאמינו לקול האות האחרון" - משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע יאמינו לך, שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה' וכו' (רש"י). ה' רמז למשה שתפס אומנותו של נחש ולכן נהפך המטה לנחש, והעניש את משה שילקה בצרעת על שדיבר לשוה"ר. נראה שה' נתן שלוש אותות כנגד דברי משה, שלכן על שאמר שלא יאמינו ולא ישמעו, נרמז לו פעמיים על שחטא בלשוה"ר, ומה שאמר "כי יאמרו" וגו' זה הסבר למה שאמר קודם, ולכן עליו לא נרמז לו שוב על לשוה"ר, אבל ניתן לו עוד אות כיון שבדבריו כעין שאמר שלושה חלקים. כנגד "והן לא יאמינו לי" נרמז בנחש שפיתה את חוה לאכול בטענה שמה שה' אמר איננו נכון (שפגם באמונתה): "ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון. כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע" (בראשית ג,ד-ה), כך רמז למשה שדבריו הם כמו דברי הנחש, שזה לשוה"ר וקשור לאי אמונה. זהו שאומרים חז"ל: '"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי" אותה שעה דבר משה שלא כהוגן; הקדוש ברוך הוא אמר לו (שמות ג, יח): "ושמעו לקולך", והוא אמר "והן לא יאמינו לי"! מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו: נתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתיב אחריו "ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה", כלומר: מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני, הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר (שם ד, לא) "ויאמן העם", בני מאמינים, שנאמר (בראשית טו, ו) "והאמין בה'". תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר (שם ג, ה) "כי יודע אלקים", כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות, ראה מה כתיב "ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש", לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש כלומר עשית מעשה של זה' (שמו"ר ג,יב). חז"ל מדגישים שזה קשור באמונה, שמה שאומרים 'שהוציא לשון הרע על בוראו', זה לא רק אמירת הסבר מה עשה הנחש, אלא זה קשור לעצם העניין, שזה פגם באמונה ולכן כנגד דבריו של משה שאמר שיש בהם פגם באמונה נעשה האות שהמטה יהיה לנחש. גם נראה שמשה טען שהם לא יאמינו בשל שהיה בורח מן השררה: '"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי" – כל הבורח מן השררה שררה רודפת אחריו' (לקח טוב), אמנם כל דבריו זה בשל שברח מהשררה, אבל האמירה המרכזית היא שלא יאמינו לו, וממילא לכן לא ישמעו לו, כך שהשורש זה שלא יאמינו (וגם אי אמונה בו זה יותר עמוק מרק אי שמיעה אליו, כך שיש בזה יותר דגש שאומר שאינו ראוי לשררה); לכן כיון שיש כאן גילוי של בריחה, אז התגלה ברמז על הלשוה"ר גילוי של בריחה, שזהו בנחש - שברח ממנו, כרמז שאע"פ שיש במעשיו צד חיובי, בכ"ז היה אסור לו לומר בצורה של לשוה"ר. כנגד טענתו שלא ישמעו לו נענש בצרעת, כעין שלשוה"ר אדם מדבר בשקט כדי שאחרים לא ישמעו אלא רק זה שרוצה שישמע ממנו, שהוא שומע את דבריו, ואדם שחטא בלשוה"ר נענש בצרעת, כך בגילוי העונש על לשוה"ר היה רמז שבנ"י ישמעו לו (כאותו שמספרים לו) ולא ייעשה כאן שלא ישמעו לו בנ"י (שלא כמספר בשקט שלא שומעים האחרים כיון שזה בשקט, אלא אליו ישמעו כולם [אמנם במספר לשוה"ר לא שומעים בשל הדיבור בשקט, וכאן זה שלא שומעים כיון שמתעלמים, אבל זה כעין כנגד גילוי של זה]). לכן הצרעת נעשתה בחיקו: 'ולמה הכניסה בחיקו? לפי שדרכן של לשון הרע לומר בסתר. וכן הוא אומר (תהלים קא ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", אין אצמית אלא לשון צרעת, כמה דתימא (ויקרא כה כג) "לצמיתות", ומתרגמינן לחלוטין. ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט' וכו' (שמו"ר ג,יג). אולי גם נרמז כאן על שמרים הצטרעה על לשוה"ר, שמדוע סיפרה זאת לאהרן? אלא שחשבה שלא ישמע לה משה ולכן הלכה להתייעץ עם אהרן מה לעשות, לכן זה כנגד שמיעה. וגם חשבה שעושה דבר חיובי, שבאה לברר מה לעשות, ולכן זהו כנגד דברי משה שלא ישמעו לו, שלא בא להוציא לשוה"ר כשאמר שלא יאמינו וגו', אלא העיקרון הוא שלא ישמעו אליו – שלא ילכו אחריו (שהקדים שלא יאמינו כדי לומר שבשל כך לא ישמעו לו), כך שדבריו שלא ישמעו זה העיקר שבא לברר מה לעשות כדי שיפעלו וילכו אחריו, וחשב שזה חיובי לומר כך (כמו שחשבה מרים). אמנם בכל דבריו היה לשוה"ר על ישראל ולכן התחייב בעונש הצרעת על כל מה שאמר, לכן גם בנחש עצמו יש קשר לצרעת, שהכל בא יחד: '"ויאמר ה' [לו] עוד הבא [נא] ידך בחיקך" אמר לו: מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת, שנאמר (בראשית ג יד) "ארור אתה מכל הבהמה", כמה דאת אמר (ויקרא יג נא) "צרעת ממארת"' (שם). אלא שבגילוי האותות נעשה כנגד דבריו, ולכן זה היה בשני רמזים שהם כנגד חטאו (מוסר לחומרת מעשיו, בנחש; ועונשו בצרעת) [אולי לכן גם נדרש "מזה" "מה זה", שמזה ראוי ללקות, שזה שתי מילים שמחוברות לאחת, כעין שיש שני גילויים בדבריו, אבל שניהם מחוברים בעניין הלשוה"ר שבו]. לכן בגמ' מובא: 'אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב (שמות ד, א) "והן לא יאמינו לי" וגו', וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין; הן מאמינים, דכתיב (שמות ד, לא) "ויאמן העם", בני מאמינים (בראשית טו, ו) "והאמין בה'", אתה אין סופך להאמין, שנאמר (במדבר כ, יב) "יען לא האמנתם בי" וגו'. ממאי דלקה? דכתיב (שמות ד, ו) "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך" וגו'' (שבת צז,א), שמשמע שלקה בצרעת על שאמר שלא יאמינו, אלא שאין כוונת ר"ל שהצרעת היא על דבריו שלא יאמינו, אלא על כל דבריו שדיבר בהם לשוה"ר על ישראל יש כנגד זה גילוי של עונש בצרעת, שלכן מובא 'דכתיב "והן לא יאמינו לי" וגו'', שה-וגו' בא לומר את כל הפס', שעל כל דברי משה שאמר שלא יאמינו וגו' נענש בגופו, שהיה חייב עונש בגופו על הלשוה"ר, אבל לא בא לדייק מה נעשה לו על מה בדיוק, אלא את העקרון שחטא בלשוה"ר ולכן נענש בגופו, שעל כל דבריו היה ראוי שיענש; וכן רש"י שהביא על עונש הצרעת שזה כמרים, ואמר שזה על שאמר שלא יאמינו, הכוונה על כלל דבריו שלא יאמינו וגו' ולא שדייק שזה פרטי כנגד האמירה שלא יאמינו. אמנם אפשר שרש"י הבין מהגמ' שכנגד "לא יאמינו" נענש בצרעת כמרים, שלא האמינה על דברי משה שפרש מאשתו בשל צוו ה' (שמשה דן לפרוש מאשתו, והקב"ה הסכים [שבת פז,א]), וכנגד "לא ישמעו" היה את הנחש שפיתה את חוה לא לשמוע בקול צוו ה'.