"יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך" (בראשת מט,ח). '"אם מזרע היהודים מרדכי" וגו'. אמרו ליה: אי משאר שבטים קאתי, יכלת ליה; ואי משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה, לא יכלת ליה. יהודה דכתיב (בראשית מט, ח) "ידך בערף אויביך", אינך דכתיב בהו (תהלים פ, ג) "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך"' (מגילה טז,א). 'נראה דטעם הדיוק הוא מלשון המאמר "אם מזרע היהודים מרדכי", כי האם לא ידעו עד כה שמרדכי הוא יהודי מזרע היהודים? וגם מהו הלשון היהודים בה׳ הידיעה? לכן צ״ל דכונתם מזרע היהודים הידועים ומצוינים בנצחונותיהם, וכדמפרש. וע׳ בפירש״י בתהלים בפסוק שהובא כאן, לפני אפרים ובנימין ומנשה, פירש וז״ל: כשיהיו צריכים לתשועתך אע״פ שאינם כדאי עוררה גבורתך להם, עכ״ל, ומשמע מדבריו דכש״כ לשאר שבטים יעיר הקב״ה גבורתו, ולכאורה פלא הוא שהענין סותר לאגדה שלפנינו שמבואר דאך ורק אלה השבטים מובטחים בעזרו של הקב״ה, מפני גדולתם ומעלתם. וצ״ל דהכונה כאן דשאר השבטים אין יכולים תמיד לבטוח בישועת ה׳, כי כנודע עברו ישראל על התורה בימי אחשורוש, וכשאינם כדאי לא יהי׳ ה׳ לעזר להם, וא״כ אתה יכלית לי׳, משא״כ אלה הארבעה שבטים בטוחים בכל אופן בישועת ה׳ ואפילו בזמן שאינם כדאי, ודו״ק' (ת"ת). נראה שמעבר לפשטות שהפס' אומר על כוחו של יהודה, יש בזה קצת רמז שבכוחו של יהודה זה מלחמה בעשו, שהפס' מרמז על דוד, שעליו נאמר עורף: '"ידך בעורף אויביך" – בימי דוד: "ואויבי תתה לי עורף" (שמואל ב כב,מא)' (רש"י ['"ידך בעורף אויביך" זה דוד שעמד ממנו "ואויבי תתה לי עורף" (שמואל ב כב)' {תנחומא "ויחי" סימן י}]). הפס' הזה בשמואל מרמז על הריגת יהודה את עשו: '"ואויבי תתה לי עורף". א"ר יהושע: כל הפסוק הזה מדבר ביהודה. מסורת הגדה היא יהודה הרג את עשו. אימתי? בשעה שמת אבינו יצחק הלכו יעקב ועשו וכל השבטים לקבור אותו, שנאמר "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו". והיו כלם במערה עומדים ובוכים, והשבטים עומדים וחולקים כבוד ליעקב ויצאו חוץ למערה כדי שלא יהא יעקב בוכה ומתבזה לפניהם. התחיל עשו נכנס במערה נסתכל יהודה וראה שנכנס אחריו, אמר: שמא הורג את אבא בפנים. נכנס ומצא את עשו שהוא מבקש להרוג את אביו, מיד עמד יהודה והרגו מאחריו, והוא שאביו מברכו "ידך בעורף אויביך". ולמה לא הרגו מכנגד פניו? מפני שהיה קלסתר פניו דומה לאביו, לפיכך חלק לו כבוד והרגו מאחריו, לפיכך ברכו בעורף. ... ולמי נתן העורף? לשבטו של יהודה, שנאמר "ידך בעורף" וגו'. וכן דוד אומר "ואויבי תתה לי עורף". אמר דוד: פומריקון שלי הוא, שנאמר "וזאת ליהודה", וממי את למד? מגלית, שנאמר "ותטבע האבן במצחו ויפול על פניו"' (ילקו"ש נ"ך רמז קסג). הרי שכוחו של יהודה מתגלה בדוד, וזה בשורשו קשור להכאת עשו (שעשו שונא ליעקב כך שהוא האויב הגדול) ע"י יהודה, שזה ממשיך גם בזרעו כמו שהפס' כאן הוא ברכה לשבט, וכן נאמר על דוד שהוא מיהודה, שכך התגלה גם אצלו. ביר' נאמר בקיצור על הפס': 'בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו, דכתיב (בראשית מט) "ידך בעורף אויביך"' (יר' כתובות א,ה), כך שהפס' מדבר על הכאת עשו. לכן כשאמרו להמן שאם מרדכי משבט יהודה אז הוא יכהו, שזהו ההתגלות שיש בשבט יהודה (כמעשה אבות סימן לבנים, שלכן כך יעקב ברך את כל השבט [וגם כך התגלה בדוד]) - שמכה את עשו וצאצאיו. (ולכן זה קשור גם לשבטים אפרים מנשה ובנימין שהם בני רחל, שהם מכים את עשו: 'דאמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת היא בידינו, שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל' [ילקו"ש רמז קל]). אולי אפשר גם שהפס' אצלנו מרמז על קשר למעשה תמר, שיהודה הודה וכך יודו לו אחיו שהוא מלך: '"יהודה אתה יודוך אחיך". א"ל: אתה הודיתה במעשה תמר. "יודוך אחיך" להיות עליהם מלך' (תנחומא שם), כך שיש כאן גילוי למעשה תמר בפס' וממילא מן הסתם זה גם קשור ללחימה של יהודה, וכן נאמר במפורש בילקו"ש: '"ידך בעורף אויביך". א"ל: בני, הקשית ערפך ובשת עצמך במעשה תמר, תזכה שתהרוג אויביך בדבר שהוא נושקו על ערפו וזה הקשת' (ילקו"ש רמז קנט [ובדומה במדרש אגדה בובר על הפס': '"ידך בערף איביך" – אמר לו: בני, אתה הקשית ערפך שעה אחת, וביישת את עצמך במעשה תמר, תזכה שתהרוג את אויביך']). נראה שזה קשור לכך שהגזרה בפורים חלה בשל שהשתתפו בסעודת אחשוורוש שהייתה בפריצות (אסת"ר ז,יג), ולכן יהודה שיש בו גילוי מהות של תשובה מדבר הקשור בפריצות (שהודה שהיה איתה), בו מתגלה כח שמוריד את הקטרוג מחטא הפריצות, ולכן כאן בפס' שמתגלה כח הכאתו של יהודה, זה מרמז שכולל כוח שמבטל את הקטרוג לגזרה הקשה, ולכן אמרו להמן שיפול לפני מרדכי כי כוחו התבטל וישאר שיוכה ע"י כח שבט יהודה. גם נראה שבפס' כאן נרמז על ספר בראשית שהוא ספרם של האבות, שזהו "ספר הישר": 'כתיב (שמואל ב א, יח) "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר" מאי ספר הישר? א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב בהו (במדבר כג, י) "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו". והיכא רמיזא? "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך", ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף? הוי אומר זו קשת' (ע"ז כה,א). 'ספר אברהם כו' - היינו ספר בראשית שמעשה אבות כתובים בו' (רש"י). שלא במקרה זה מתברר ע"פ הפס' שכאן, אלא יהודה הוא המלכות של ישראל (כמו שנאמר בפס' "ישתחוו לך בני אביך"), וישראל ישרים ומגלים את שם ה' בעולם (ולכן נקראים ישראל – ישר א'ל), ולכן בו מתגלה בשיא הכאת האויב והטומאה שבו, כהמשך שיא של גילוי כח האבות שבאו לגלות את שם ה' בעולם ולבטל את הע"ז והטומאה. כך שביהודה יש גילוי ביטול ע"ז (וכמו שמובא: 'ואמאי קרי ליה יהודי? על שום שכפר בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, כדכתיב (דניאל ג, יב) "איתי גוברין יהודאין" וגו'' [מגילה יג,א]), ולכן רמזו להמן שכוח הגזרה שלו בטל וכך יפול לפני מרדכי; שגזרת המן שורשה בהשתחוויה לפסל נבוכדנצר (' ... אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם' [שם יב,א]), ובכח יהודה שמכה את אויביו יש שורש של ביטול ע"ז, ולכן יתגבר על כח גזרתו של המן ויכהו. (גם בבני רחל נראה שכוחם קשור בתיקון המעשים שבינו לבינה, שהיא עזרה ללאה שלא תתבייש בחתונה עם יעקב וכן מתה כדי שלא יהיה ליעקב שתי נשים אחיות בכניסה לארץ [שהאבות רק בארץ היו שומרים את תרי"ג מצוות {כמו שאומר הרמב"ן}]; ויש בה גם גילוי של ביטול ע"ז שגנבה ללבן את הע"ז שלו כדי שלא יעבוד אותם).