התורה הסמיכה את הדלקת המנורה לקרבנות הנשיאים, אומרים חז"ל (ורש"י מביא זאת) שזה בא בעקבות חלישות הדעת שהיתה לאהרן כשראה את הקרבת הנשיאים, וה' הרגיעו ע"י הדלקת המנורה. הרמב"ן מקשה למה דווקא בהדלקת הנרות, וענה בשם הר"ן שזה רמז לחנוכה: '(במדבר ח ב): "בהעלתך" - "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י ממדרש אגדה. ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב … אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה: "דבר אל אהרן ואמרת אליו”, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו. וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן: 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם' (רמב"ן; במדבר ח,ב). לכאורה מה העניין לנחמו דווקא בחנוכת חשמונאי? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('לזמן הזה', 'אור המנורה המאיר לדורות') שזה מראה על הקשר של הכהנים עם גילוי התורה בעולם שזהו פנימיותו של המשכן. נראה להוסיף שאולי נרמז דווקא בצורה כזו כדי לרמז על הקשר שבין חנוכת המזבח במשכן וחנוכת המזבח בבית חשמונאי, שזה כעין ההמשך של זה. שכביכול אהרן לא השתתף עם שאר הנשיאים, אלא נדחה לחנוכת המזבח אצל החשמונאים, כך שכעין גם הוא מקריב יחד עם שבטו; שמה שלא הקריב זה לא בשל שהוא לא קשור, אלא בשל שהוא המהות של הכל בהיותו המחבר את כל המשכן לתורה בקה”ק, כמו שמתגלה בהדלקת המנורה שמכוון כל נרותיה לנר מערבי והוא מכוון לקה”ק. המזבח הוא דבר מרכזי במשכן (ובו רוב העבודה שבמשכן), שמקריבים לה' ובזה מראים את הקשר לה', וזה מזכיר את הקטרת הקטורת שמראה את הסליחה על העגל: '"אלה פקודי המשכן משכן העדות” עדות לכל באי העולם שנמחל להם על מעשה העגל. למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה והיה מחבבה. כעס עליה והלך לו. היו שכנותיה אומרות: שוב בעליך אינו חוזר לך. לימים בא ונכנס, עמד בפלטרין ואכל ושתה עמה. ועדיין שכנותיה לא היו מאמינות שנתרצה לה. ומתוך כך, ראו ריח בשמים עולה מן הבית, ידעו הכל שנתרצה לה. כך הקדוש ברוך הוא חבב את ישראל ונתן להם את התורה, וקרא אותם ממלכת כוהנים וגוי קדוש. לאחר ארבעים יום סרחו. אמרו הגויים: שוב אינו חוזר עליהם. עמד משה ובקש רחמים, ואמר לו: "סלחתי כדבריך" (במד' יד כ). אמר משה: מי מודיע לאומות? אמר ליה: "ועשו לי מקדש”. כיון שראו אומות העולם הריח של קטרת מתמר ועולה מתוך המשכן, ידעו שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא' (תנחומא "פקודי" סימן ו). כך שהמזבח גם מראה זאת (אמנם הקטורת זה במזבח הקטורת ולא במזבח העולה, אבל דומה במהותו מקריבים, כך שהקטורת זה השיא שמראה על הסליחה, אבל גם במזבח הרגיל זה קצת מראה כך; או שמה שנאמר קטורת זה בשביל הדימוי למשל על המלכה שהריחו את ריח הבשמים, ולכן בנמשל הביאו את הקטורת שהיא בשמים, אבל העיקרון נאמר על כלל הקרבנות ועבודת המשכן, ולכן בשמו”ר [נא,ד] לא נאמר על הקטורת אלא כללית: '"ועשו לי מקדש" – ומכירין שמחלתי להם'), ובזה דומה למנורה שגם היא מראה על הכפרה, שהרי היא מראה על השראת השכינה בישראל: ' … עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדותה? אמר רבא: זה נר מערבי, שנותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (מנחות פו,ב); ממילא אם מראה על השכינה אז ודאי שה' סלח על העגל (שכביכול חזר אלינו). לכן יש קשר בין המזבח והמנורה, ששניהם מראים על השראת שכינה ומחילה על העגל. בחטא העגל באו להתנתק מהתורה, ובמשכן יש חזרה לתורה (שמשם המשיך משה לקבל את התורה [פרטיה], וכן "מציון תצא תורה" [ישעיהו ב,ג]), ולכן במשכן הראיה לסליחה על העגל. לכן רמז הקב"ה לאהרן שהוא אחראי על התורה שזה השורש לכל המזבח (והמשכן), ולכן מה שלא הקריב זה משום שהוא השורש להקרבה שלהם, כעין שונה מהאחרים ולכן לא מקריב אתם אלא מדליק את המנורה כרמז לחיבור כל המציאות לתורה שזהו מעלתו, וזהו הסיבה להיותו שונה מהנשיאים האחרים. אבל יחד עם זה כעין גם מתגלה שבהמשך הוא יעשה חנוכת מזבח לעצמו, על מה שלא עשה יחד עם הנשיאים במשכן, וזה יהיה כשיתגלה מעלתו באחריות על התורה, שזה יהיה בימי החשמונאים. בזה כעין מקשר כמו שבעגל רצו לעזוב את התורה, כך גם עשו בימי היוונים שהתיוונו רבים ביותר שזהו עזיבת התורה (וזה ע”י שהושפעו מהיוונים כמו שבעגל הושפעו מהערב רב); וכמו שבחטא העגל בני לוי יצאו להילחם בחוטאים (שמות לב,כז), כך גם בימי החשמונאים יצאו להילחם ביוונים ובמתיוונים (כעין כמו שנלחמו בערב רב ובחוטאים מבנ"י בעגל שנמשכו אחריהם). כך שזה כמו גילוי בהמשך הדורות כנגד מה שהיה פעם, כשזה משלים את החיבור לתורה מרצון ועשיה גדולה – שיצאו להילחם כדי שהתורה תמשיך להאיר בנו בעולם. שזהו כעין כמו הגילוי שהיה בימי פורים שקיבלו את התורה מרצון כהשלמה לקבלת התורה בסיני בכפיה (שבת פח,א), כך גם היה כעין גילוי בהמשך הדורות כנגד עזיבת התורה וההתחזקות נגד זה ע"י חיבור לתורה מרצון גדול, שמסרו על כך את הנפש במלחמה קשה ביוונים, כעין כנגד מה שהיה בעגל שיצאו להילחם, רק שבעגל זה היה יחסית קל כיון שזה לא היה נגד רוב ישראל ובתוספת אימפריה שעוזרת להם, וכן בעגל זה היה שבט לוי וכאן הצטרפו לחשמונאים גם כלל ישראל. ולכן זה כעין דומה לזה, ולכן זה כעין ההמשך של זה (רק שבימי משה זה היה עם גילוי תורה שנתנה לנו בכח גילוי שכינה גדול ביותר, ולכן מיד החוטאים ברחו ונתנו שיחסלו את העגל, ואילו בימי בית שני זה נעשה בהסתר פנים – מרצון שלם מצדנו ועם מסירות נפש גדולה ביותר). לכן זמן סיום הכנת המשכן היה בכ"ה כסלו, ונדחה לניסן כדי לחבר ליצחק (שהוא הגילוי של הקרבנות בבנ"י – מסירות נפש על קידוש השם), וה' שילם לכסלו בחנוכת בית חשמונאי (ילקו"ש נ"ך, רמז קפד), שבזה כעין רמז לחיבור ביניהם, כאשר במשכן היה כעין השורש (כמו יצחק שהוא אחד מהאבות והשורש לקרבנות), ובבית חשמונאי היה גילוי מפורט של הדבר – שהיה גילוי של קשר המשכן והתורה בבנ"י בפועל ע”י בנ”י שנלחמו על הארת אור התורה בעולם, ולכן גם בזה התגלה שבט לוי במיוחד כאחראי לתורה (וזה בא במסירות נפש גדולה ביותר, כגילוי מפורט בפועל של השורש שמתגלה ביצחק במסירות נפש). (אולי גם עד סוף בית ראשון היה עניין של גילוי תורה שבכתב ונבואה [שגם קשורה לתורה שנכתבת], ואילו בבית שני זה גילוי של התושב"ע, שזהו פירוט של התורה למעשה ולא רק כתורה שבכתב שזה כשורש – הכללים. לכן כנגד קבלת התורה בא פורים, וכנגד תיקון מעשה העגל בא חנוכה). (מכאן נראה רמז שבהדלקת הנרות יש כח לביטול הטומאה בעולם, כמו שנעשה במשכן בעבודת המשכן ככלל ובפרט במנורה המאירה קדושה בעולם, שזה היה קשור להשראת שכינה, וממילא בזה מתבטל כח הרע; אבל בנוסף לכך גם יש גילוי כנגד הכפרה לעגל שכך מתגלה בזמן החשמונאים כפרה לכלל חטאינו ועזיבתנו את התורה, וזה ממשיך לכל הדורות בהדלקת נרות החנוכה שמבטלים את הטומאה בעולם ומאירים באור ה'. אולי לכן הדלקת נרות חנוכה מתגלים בעולם גם במקומות הרחוקים מאור תורה, שמדליקים גם יהודים הרחוקים ביותר מתורה, ואפילו מדליקים לעיני הגוים מהבית הלבן ועד הכיכר האדומה. אולי זהו עומק דברי חז”ל שמביא הרמב”ן: 'הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו', שיש בהדלקת נרות החנוכיה כח גילוי כעין המנורה ממש).