"ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה" וגו' (בראשית לח,כד-כו). ' … אָמְרוּ לוֹ: לַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, בְּאֵי זוֹ זְכוּת זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת? אָמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן: אִמְרוּ אַתֶּם! אָמְרוּ: בִּזְכוּת שֶׁאָמַר: (בְּרֵאשִׁית לז,כו) "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ", שֶׁהִצִּילוֹ מִמִּיתָה. אָמַר לָהֶם: דַּיָּהּ לַהַצָּלָה שֶׁתַּעֲמֹד וּתְכַפֵּר עַל הַמְּכִירָה, שֶׁנָּתַן עֵצָה לְמָכְרוֹ, וְלֹא לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו! אָמְרוּ: בִּזְכוּת שֶׁאָמַר: (בְּרֵאשִׁית לח,כו) "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי! כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי, וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ". אָמַר לָהֶם: דַּיָּהּ לַהוֹדָאָה שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַבִּיאָה! אָמְרוּ: בִּזְכוּת מָה? בִּזְכוּת שֶׁאָמַר: (בְּרֵאשִׁית מד,לג) "יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר". אָמַר לָהֶם: מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֶעָרֵב מְשַׁלֵּם. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, לַמְּדֵנוּ בְּאֵי זוֹ זְכוּת זָכָה יְהוּדָה לַמַּלְכוּת. אָמַר לָהֶם: כְּשֶׁעָמְדוּ שְׁבָטִים עַל הַיָּם, זֶה אוֹמֵר "אֵינִי יוֹרֵד תְּחִלָּה", וְזֶה אוֹמֵר "אֵינִי יוֹרֵד תְּחִלָּה", שֶׁנֶּאֱמַר: (הוֹשֵׁעַ יב,א) "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל, וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵ'ל, וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן". מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְשִׁבְטוֹ אַחֲרָיו לְתוֹךְ גַּלֵּי הַיָּם. לְפִיכָךְ זָכָה לַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: (תְּהִלִּים קיד,ב) "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז, הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ, יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" – לְכָךְ "יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". אָמַר לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי שֶׁקִּדֵּשׁ שְׁמִי עַל הַיָּם, יָבֹא וְיִמְשֹׁל עַל יִשְׂרָאֵל; וְהוֹדוּ לוֹ הַזְּקֵנִים לְרַבִּי טַרְפוֹן' (מכילתא, מסכתא ד"ויהי”, פרשה ה). גם קודם לכן מובא שיהודה זכה למלכות בהקשר לירידה לים סוף, שחלקו ר"י ור"מ האם שבט יהודה ירד ראשון או שקודם ירד שבט בנימין ושבט יהודה רגם אותם, ועל זה זכה למלכות. בכ"א לכאורה קשה שהרי יעקב מברך את יהודה שאצלו תהיה המלכות: “לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה [שילו] ולו יקהת עמים" (בראשית מט,י). והרי זה היה לפני קריעת ים סוף? בפשטות יעקב אמר זאת כנבואה על העתיד, ולכן אע"פ שעכשיו עדיין לא קרתה הסיבה למלכות בכ"ז הוא התנבא שכך יהיה בעתיד. בנוסף, אפשר שאילו לא היו יורדים לים אז היה מתגלה הברכה ליהודה לא כמלכות אלא כמנהיגים (כמו שיהודה היה מנהיג בני יעקב) שגם זה מתגלה בברכה ליהודה, שזהו: 'כדתניא: (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. "ומחוקק מבין רגליו", אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים' (סנהדרין ה,א). [אמנם לדעה ביר' שלמדו: 'אֵין מוֹשְׁכִין מְלָכִים כֹּהֲנִים. אָמַר רִבִּי יוּדָן עַנְתּוֹדְרוּיָה: עַל שֵׁם "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה"' (יר' סוטה ח,ג) משמע שזה מדבר על מלכות. אולם אפשר שזה כולל גם שלטון חשוב, כמו שמעמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המועדים' 'מלכות בית חשמונאי לאור ההלכה') לשיטת הרמב"ן שסובר שהחשמונאים חטאו בכך שמלכו וכו', והרי בהתחלה לא היו במעמד מלוכה – שלא הכתירו עצמם כמלכים? וענה מרן הגאון שבכ"ז י"ל שכיון שהיה זה שלטון אז נחשב שעברו על "לא יסור” אע”פ שלא היו מלכים ממש]. אלא שבכ”ז אם אסור לשבטים אחרים להיות בשלטון חוץ מיהודה, אז גם לא יכולים להיות מלכים? ואולי אילו לא היו זוכים יהודה למלכות אז היה מותר גם לשבט שהיה נבחר למלכות להיות מלכים, והיה חל ה”לא יסור שבט מיהודה” על שלטון תחת המלך, שהעיקר שישאר יהודה בהנהגה (גם אם היא תחת המלכות שמעליו); אולם כיון שזכה למלכות בקריעת ים סוף הרי שהתגלה שה”שבט” שלו זה מלכות, וממילא בכך עשה שחל איסור על כל צורת שלטון של אחר שאינו מיהודה - ודוחק. אולם בנוסח שבגמ' (סוטה לז,א) נאמר: 'לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל' (שלא כמו במכילתא שבדברי ר"מ ור”י מובא במפורש מלכות), משמע כל שלטון, כך שיוצא שקודם לא חל בו עניין ההנהגה כלל? אולם אפשר שהכוונה למלכות ממש דווקא (שבכך זה יהיה תואם למכילתא). אמנם נראה יותר שברכת יעקב היתה בשל מעשה יהודה ותמר, כמו שהובא בהתחלה במה זכה למלכות; שר"ט דחה זאת בטענה שדי שיכפר על החטא שיש בזה, כך שבעצם מצד המעשה היה ראוי למלכות אלא שכיון שהיה בזה גם פגם אז בזה לא היתה הזכות למלוכה, אולם כיון שזה התגלה ביהודה זה בעצם מגלה שיש בו עניין של קידוש השם, ולכן ודאי שיתגלה בשבטו בהמשך מעשה שמגלה זאת, ובלי צד שלילי, ואז יזכו בזכותו למלוכה, כמו שנעשה בקריעת ים סוף; שזה היה מכח מעשה אבות סימן לבנים, שפועלים מהכח שנטע בהם אביהם. לכן יעקב שברכו זה היה על מעשה יהודה שגילה על מהותו, שראה זאת כשורש שיתגלה שיהיה בשבטו מלכות. לפי זה אפשר להבין שמובא בגמ': 'אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה … יהודה מאי היא? דתניא: היה ר"מ אומר: כשעמדו ישראל על הים' וכו' (שם), הרי שיהודה נקרא ע"ש קידוש השם שבים סוף. מצד שני נאמר שנקרא יהודה ע"ש מעשה תמר: '(בראשית לח, כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקדש ש"ש בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב (תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף" שמו, יהודה שקדש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה' וכו' (שם י,ב). אלא צ"ל שקידוש שם שמים של יהודה (שע"ש זה נקרא,) מתגלה ביהודה וכך התגלה גם ביוצאי חלציו, כמעשה אבות סימן לבנים, ולכן על שניהם חל שמו של הקב"ה (כמו שה' שם בפי לאה כשקראה את שמו. אולי זה נעוץ מכח דבריה שקראה ליהודה ע”ש הודאה לה', והיא היתה הראשונה בכך: 'ואמר ר"י משום ר"ש בן יוחי: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר (בראשית כט, לה) "הפעם אודה את ה'”' [ברכות ז,ב], לכן יש בו גילוי של קידוש שם שמים, שמודים לקב”ה, ולכן זה התחבר עם היותו מקדש שם שמים [ובפרט במעשה תמר, שהיה בזה דיבור כמו דיבור לאה – שקראה את שמו, וכן היה בזה עניין של הבאת צאצא בהקשר של קדושה, שאצל לאה זה היה הבאת השבטים ואצל תמר זה היה כי רצתה להשאר בבית יהודה (ב”ר פה,ז), שעשתה זאת 'לשם שמים' (שם,ב)]). בזה מובן שמובא במדרש: 'אמר ר"א: … ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה, והלא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו, והלא שמעון ולוי גבורים והאחרים! אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם' וכו' (שמו"ר ,יט), והרי כבר דחה ר"ט את הטעם הזה, אז כיצד מביא זאת ר"א? אלא שהכוונה שהוא זכה לשים את היסוד שיתגלה בהמשך בקריעת ים סוף שהם מקדשי שם ה', והזכות על מעשה הקפיצה מביאה להם את המלוכה שמתאימה להם כמו שהתגלה באביהם, שיש בו גילוי של קידוש השם ויש בו גילוי שראוי למלוכה כדיין (רק שעדיין לא נעשה בו הזכות שעליה יקבל את השכר להיות המלכות). [אולי זהו שבסוטה י,א השכר על קידוש השם של יהודה הוא שינצלו שלושה מצאצאיו מהאש, והרי הם קידשו את השם שמסרו נפשם כך שהיה ראוי שינצלו מצד מעשיהם? כך שיש גם בזה כעין רמז על שכר שמתגלה דווקא בגילוי במעשה של הצאצאים (ולא הביאו את עניין המלוכה, כדי שלא נחשוב שהשכר על מעשה יהודה עצמו זהו קבלת מלכות)]. לכן אולי זהו שם ה' של הויה ועוד אות ד', כרמז שיהודה בא לקדש שם שמים, ולכן זה שייך במלכות שהמלך יושב "על כסא ה'” (דה"י א כט,כג), והשיא יהיה במלך המשיח שכל העולם יתקדש לגילוי שם ה' (ולכן גם קשור בקריעת ים סוף שם התנבאו כולם, אפילו השפחות, ברמה גבוה מעל הנביאים [מכילתא דשירה, ג], שהיה גילוי שם ה' גדול, שזה בקריעת ים סוף שנעשה בעקבות שנחשון בן עמינדב קפץ לים [ואחריו גם שבטו], ולכן ממנו יוצא דוד שממנו יוצא המשיח). לכן זהו שם הויה, ששם מרמז על התגלות ה' (שנקרא ע”פ מה שמתגלה אלינו, כגון אלקים מידת הדין, הויה מידת החסד וכדו'), ובשם הויה יש במיוחד גם רמז על לעתיד לבא, שאז יקרא ככתבו ('"ושמו אחד". מאי "אחד”, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא? א"ר נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י' [פסחים נ,א]), שכך אומרים בתוך שם יהודה את אותיות שם הויה בכתבו. לכן זהו גם אות ד' כרמז לחצוץ בין ארבעת אותיות שם הויה שכיום לא נקראים ככתבם, וכן כרמז שהגאולה היא לאחר ארבעת הגלויות (בבל, פרס, יון ורומא), שאז תעלה מלכות ישראל כשיהודה בראשם, בהתגלות של המשיח כמלך שמגלה את שם ה' בעולם. זהו שיהודה קשור לקידוש שם ה' בעולם בפרהסיא – שבכל העולם יתגלה קידוש השם. אולי זהו עומק: '"ויהי בעת ההוא". רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט, יא): "כי אנכי ידעתי את המחשבת". שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. "ויהי בעת ההיא וירד יהודה". (ישעיה סו, ז): "בטרם תחיל ילדה". קדם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, "ויהי בעת ההוא”, מה כתיב למעלה מן הענין, "והמדנים מכרו אתו אל מצרים"' (ב"ר פה,א). שהפשט הפשוט הוא וודאי שבמעשה יהודה נולד פרץ שמצאצאיו דוד (רות ד,יח-כב); אולם אולי בא לרמז שבמעשה תמר נעשה השורש של מלכות יהודה (השורש של מעשה אבות סימן לבנים) שהתגלה אח"כ בכלל שבט יהודה (שקפץ לים), ובפרט בנחשון בן עמינדב שהיה מצאצאי פרץ, וכך זכו למלוכה של קידוש השם שמתגלה דרך דוד עד למשיח שיהווה את השיא של קידוש השם בעולם.