ברכת הלחמא בעג"ין והמיני פיצה.

הנה הביאו רבותינו שברכת הלחמא בעג"ין הוא המוציא לחם מן הארץ ואחריו יש לברך ברכת המזון. כך כתב הגאון הרב בן ציון אבא שאול (אור לציון ח״ב עמוד צח בהערה), וכן כתב הגר״ע יוסף (חזו״ע ברכות עמוד סח), וז״ל: ״לחם עג’ין כלומר בשר על העיסה, שהעיסה רגילה ועליה ממרח מבשר כתוש עם מעט תבלין ונאפים יחד, ברכתו המוציא וברכת המזון. וכן כתב הרה״ג יצחק שחיבר בספר יצחק ירנן שכבר הורה זקן הרה״ג משה מזרחי זצ״ל אב״ד ארם צובא, וכן כתב בשו״ת מנחת שמואל פנחסי (ח״א סי״א) ונכון״. עכ״ל.

לחמא בעג"ין (למי שמי שלא יודע, אם בכלל ישנם כאלו) הוא מעדן שמקורו בארצות ערב העשוי מעיסה של בצק עגול ודק, שעליה מורחים בשר קצוץ עם תבליינים. מאכל זה תפס מקום כבוד כמעט בכל קידוש שבת וסעודת מצוה אצל יוצאי עדות המזרח, ולאט לאט מוצא את מקומו גם אצל האשכנזים.

ואמנם ישנם סוגים שונים של עיסות שמהם מכינים את הלחמא בעג"ין. ישנם עיסות שהם בעצם מזונות, וכגון עיסות של בצק עלים שהם מרוחות לרוב עם מרגרינה או שמן בכמה שיכבות, וכבר פסק השולחן ערוך (סימן קסח ס״ז) שעיסה שערב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, הרי היא פת הבאה בכיסנין וברכתה בורא מיני מזונות.

כמו כן בעיסה שהרוטב מעליה נוזל אל הבצק בעת האפיה ונותן בו טעם פסקו הגר״ע יוסף והגרב״צ אבא שאול שברכתו מזונות מאותו הטעם.

וכל הנידון הוא בעיסה שאינה מגובלת עם שאר משקים מלבד מים, שבזה יש לומר שהרי היא לגמרי כלחם ופיתה ולכן פסקו הרבנים שברכתה תהיה המוציא.

אלא מה נעשה שמעשים בכל יום ממש שכל עמך בית ישראל מברך מזונות על המיני פיצה הנ״ל וכן על הלחמא בעג’ין, ועוד שנעשה זה לפני רבנים מורי הוראה ואין פוצה פה ומצפצף ומדלא מחו להו שמע מינא דניחא להו, ועוד יתירה מזו שעינינו רואות שהרבנים עצמם מברכים מזונות עליהם, והרי כמעט בכל אירוע שמחה בקהלות יוצאי עידות המזרח וכן בקידוש בשבת קודש מגישים מאכלים אלו ודבר המצוי הוא, ואני עניא לא ראיתי מעולם מי שיטול ידיו ויברך עליהם ברכת המוציא. ולכן יש לדון בדבר ולמצוא למנהגינו זה זכות.

ונראה שסמכו על הא שהביא כבודו מהא שפסק השולחן ערוך (סימן קסח סימן יז) שפשטיד״א (שהיא עיסה ועליה מרקחת וכדו’) הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליה המוציא וברכת המזון, והקשו האחרונים שהשולחן ערוך נראה כסותר עצמו מסעיף ז’ שכתב שם שיש לברך מזונות על פת הבאה בכיסנין, שהיא לחד פירושא פת הממולא בפירות ובתבלין. ותירצו כמה תירוצים לישב הדברים. המגן אברהם (ס״ק מד) כתב שבסעיף יז העיסה מלאה בשר ודגים שהם בעצמם חשובים כמזון ולכן אין הם מבטלים את העיסה מתורת לחם, וסעיף ז’ איירי בעיסה המלאה פירות שהוא דבר הנאכל לקינוח. ועל פי דברים אלו קבעו הרבנים דלעיל יסוד זה שברכת המיני פיצה והלחמא בעג’ין הינו המוציא שהרי הם מלאים גבינה ובשר. אולם הט״ז (ס״ק כ’) כתב שדין ממולא בבשר ודגים שווה לממולא בפירות ושאר דברי מתיקה והחילוק בין הסעיפים הוא בין אדם שקבע סעודה ללא קבע. ולפי דבריו אלו ודאי האוכל את אלו המאכלים בדרך כלל אינו קובע סעודה, שכן הדרך הוא לאכול אחד או שניים כאלו לתיאבון.

והנה הריא״ז (ברכות פ״ו הלכה א’ אות י״ג) כתב שכל מאכל שהדרך לאוכלו לקביעות ברכתו המוציא, ואם הדרך לאוכלו בארעי ברכתו מזונות,

והשתא נותר לברר הלכה כמאן, ואם לא נדע, יש לברר איך לפסוק בספק דברכות.

הנה בביאור הלכה (סי״ז ד״ה פשטידא) הכריע להלכה כדעת

 הריא״ז הנ״ל וסיים: ״אכן אם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהן פתיתין של בשר וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עליהם המוציא ובהמ"ז בדלא קבע. וקרוב בעיני דבהכי מיירי התניא דפסק דהוי כפת כיסנין, וכן מוכח מחמד משה לדינא כמו שכתבנו, וכן מוכח בדרך החיים. וע"פ הדברים האלה כתבתי דברי שבמשנה ברורה״, עכ״ל.

ומה שכתב שרקיקים קטנים אלו ניכרים שהם לקינוח הסעודה, לאו דווקא הוא שהרי הכוונה היא שלא קובעים עליהם סעודה, ואם אדם אוכל אחד או שניים מאותם המינים שלא בתוך סעודה אין כוונתו לסעוד ולשבוע מהם, אלא לאוכלם לתענוג, ולכן ברכתן בורא מיני מזונות. וכדברי מרן הב״י (סימן קסח ס״ו) שהסיבה שמברכים עליהם מזונות ולא המוציא הוא כיון שלא קבעו חכמים לברך המוציא אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה. וכלשון הריטב״א (פ״ב דהל’ ברכות סי״ח): ״ומפני שהיא דקה ואין דרך לאוכלה אלא לתענוג כעין פירות ונקראת פרפרת, כל שקבע סעודתו עליה מברך המוציא...מה שאין כן בשאר מיני מזונות שאין מברך עליהם לכתחילה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואע״פ שקבע סעודתו עליהם״. והרא״ש מלוניל (המנהגות עמוד 50) פסק: ״ופת הבאה בכיסנין, פירוש, הבא בעבור כסיסה ולא לריעבון והוא הפת העשוי בבשמים״.

וכן העלה מרן הרב חיד״א (מחזיק ברכה סי’ קנח אות ה’) בדין מצה, שמנהג בני ספרד לברך מזונות על המצה אחר חג הפסח כיון שרוב העולם מחשיבים את המצה כעין כיסנין. וכנ״ל נמצא בעוד הרבה מקומות שחילקו רבותינו בין מאכל הנאכל בקביעות סעודה לזה שנאכל בדרך ארעי לתענוג.

ולפי שיטה זו נראה שמברך מזונות על אכילת הפיצות הקטנות וכן בלחמא בעג’ין. ונראה שמשום כך הורה הגר״מ פינשטיין לברך על משולש פיצה אחד מזונות, ועל שניים המוציא, כיון שדרך העולם בזמנו היה לאכול פיצה כחטיף ולא לשובע, אולם בימינו הדבר השתנה ודרך העולם הוא לאכול פיצה לשובע (וזאת הברכה בבירור הלכה ס״ה אות ד’ וכן הוא בברכת שמואל סימן יא), אולם הפיצות הקטנות שנקראות מיני פיצה עדיין נאכלות רק לתענוג כחטיף.

והנה אנן בני ספרד בתר גלימתו של מרן הבית יוסף אזלינן, ואם כן יש לעיין מה היא דעתו בישוב סתירת הפסקים דלעיל. וכתב הביאור הלכה הנ״ל שהב״י סבר כדעת הט״ז שאדם שאינו אוכל בשיעור קביעת סעודה מברך בורא מיני מזונות אפילו על עיסה המליאה בשר וגבינה וכדומה, וז״ל: ״ והנה באמת כד נעיין היטב במקור הדברים יראה דאף המחבר מודה לדברי הט"ז דמילוי בשר הוי כמו מילוי פירות, ורק דהמחבר מיירי בשהיה עשוי כעין סתם לחם שעשוי לשבוע וע"כ לא הוי בכלל פת כיסנין שעשוי רק לקינוח ולמתיקה בעלמא [וכמו שכתבו הפוסקים דפת כיסנין הוא העשוי רק לקינוח סעודה בעלמא], וכמו שמורה לשון הריא"ז שכתב שהן עשויין פת ולפתן כאחד ולקביעת סעודה הם עשויין, ור"ל דחשיב הבשר והדגים שממולא בתוכו כמו שאוכל לחם עם בשר ודגים הואיל שלחם זה עשוי לקביעת סעודה ולאו לקינוח״, עכ״ל. וגם הגאון הרב יוסף סתהון בספרו ברכות שמים (סימן ד) כתב שדעת מרן הב״י כהסבר הט״ז.

 ולפי זה ודאי שכשאוכלים שיעור קטן משיעור קביעות סעודה הברכה לפי זה היא מזונות.

ובמכתבי הרב יצחק שחיבר (עמוד לז) שהביא מרן הגר״ע יוסף דלעיל חילק וכתב שהכא גם הט״ז יודה שהברכה היא המוציא, וז״ל: ״ובענין ברכת הלחם עג’ין, הנה מרן כתב בפשטיד״א (כלומר מוליתא העשויה ככיס) וממלאים אותה בשר או דגים או גבינה, אם היא נאפת בתנור והעיסה לא נלושה בשמן רק במים, הרי היא לחם גמור ומברכין עליה המוציא ובהמ״ז. ופשט דברי מרן כמו שפירש המג״א דאפילו בלא קבע עליהם סעודתו, אפילו הכי מברך המוציא...אבל הט״ז משוה שני הסעיפים להדדי וכו’. והנה בלחם עג’ין הסגור ודומה לכיסין פוסקים משום ספק ברכות להקל, שמא הלכה כהט״ז – לברך מזונות מפני שאין עליו צורת לחם, אבל בפתוח שהוא דומה ללחם ממש, רק משימים עליו בשר, מכיון שהעיסה היא נילושה במים ונאפית בתנור הרי הוא נחשב כלחם אפילו להט״ז ומברכים עליו המוציא, מפני שאפילו הט״ז לא כתב שמברכין עליו מזונות רק אם הוא ככיסין כההיא דסעיף ז״. אלא שאם לדין יש תשובה שהרי החילוק בין דבר שברכתו המוציא לדבר שברכתו מזונות הוא באופן קביעות הסעודה ולא באופן נתינת המרקחת אם בתוך העיסה או מעל, והרי כל שנאכל לתענוג ברכתו מזונות ומאי שנא אם הבשר נמצא מעל העיסה ולא בתוכה. ועוד שאין דברים אלו מוסכמים בין חכמי ארם צובא שהרי הגאון הרב יוסף סתהון בספרו ברכות שמים (סימן ד) העלה שברכת הלחמא בעג’ין הוא מזונות.

ולו יהיה הדבר רק ספק, הרי קיימא לן ספק ברכות להקל, וכבר פסק מרן הש״ע (סי’ קסח ס״ז) בסוגיית פת הבאה בכיסנין שיש לברך מזונות על כל מין שיש לנו בו ספק אם הוא המוציא או מזונות, וז"ל: ״ולענין הלכה כיון שספיקא במידי דרבנן הוא, נקטינן כדברי כולם להקל...ואינו מברך המוציא ושלש ברכות".  וכן פסק הבן איש חי (פנחס אות כ) להקל כדעת הט״ז משום ספק ברכות. וז״ל: ״ולענין הלכה נקטינן בין בזה ובין בזה לברך בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, דאין לברך ברכת המזון במקום ספק משום דמרבה בברכות. וברכת ’המוציא’, אף על גב דלית בה מרבה, מכל מקום כיון שמברך ברכה מעין שלש צריך לברך ’מזונות’, שאם יברך ’המוציא’ יהיו ברכיו סותרות זו את זו״.

בברכת התורה

שי טחן